היכרותי הראשונה עימו היתה בגיל הגן. נמסרתי לטיפולה של אימו לשעות היום, וכך הייתי בא ויוצא בביתם כבן-בית. בבוקר חוזרים לארוחת-הצהריים ועט ערב הייתי נפרד ממנו.
בית הורי, גזוזטרתו גבלה בשלהם ולפעמים ממשיכים היינו בעיסוקינו המשותפים, כל אחד מגזוזטרתו שלו, עד שעה מאוחרת.
ביתו בית חט היה ומסורתי. תאם רות, דאגה תמיד לנקיון ולסדר מופתי לפי מיטב הסיגנון ה"יקי" וטרחה תמיד בטיפול וטיפוח בנה וחינוכו. ואמנם ההקפדה על סדר ונקיון היתה אצל ירוחם לקו-אופי ותמיד חש היית בקרבתו ריחם של בגד נקי וסבון
משובח. האב, כראש המשפחה, הכניס קור טוב של "בעלביתיות" אשכנזית לדירה ומידה של סמכות, שהצטרפה ליצירת הרמוניה ביתית.
ואמנם עברה על ירוחם ילדות חמה ומטופחת והוא גדל בריא וחסון. יחד עם זאת, לא היה מפונק וידע תמיד את חובתו. מידת זאת התפתחה אצלו לאלתר לתכונה של שיקול דעת ומתינות, ואמנם לא נהג להיסחף בהתלהבות למעשים שונים, אלא שוקל היה את הדברים מבחינתם המעשית. קשה שלא להזכיר את התענינותו בכלי רכב וכל הקשור בהם. בעודו ילד למד את אומנות הנהיגה בעזרת אביו ובמשך הזמן רכש לו בקיאות רבה בסוגי מכוניות ובמכונאות. כל נהגי הסביבה הכירו את "החבר'מן הקטן", מנומש הפנים וחום- העיניים, והיו נותנים לו לעיתים מזומנות "סיבוב" במכוניתם. גם ברכיבת אופניים היה בין הראשונים. קראנו לו בחיבה "כותקה" וכינוי-חיבה זה דבק בו וכך נקרא בפי בני הקריה, שרביט מהם ידועים אף הם בכנוייהם השונים.
לאחר גמר בית-הספר היסודי נפגשנו בעיקר בתנועת הנוער. היה אוהב חיים וחברה. במחנה העבודה התבלט בתכונותיו המעשיות והצטיין בעבודות, הדורשות התמצאות מיכנית. תכונותיו אלה עשוהו במהרה לנער עצמאי הדואג לפרנסתו, ובגיל צעיר התחיל לפלס את דרכו בחיים. הוא התחיל להתמחות בעבודות מוסך ואהב את עבודתו.
כשהגיע זמן גיוסו לצה"ל רצה להתקבל לחיל-הים אולם משהוברר לו, כי אין אפשרות כזאת, בחר להתנדב לצנחנים. כשנפגשנו כעבור זמן אמר לי: "אם כבר חיל-רגלים אז צנחנים". במשך תקופת שירותו בצבא נפגשנו רק לעיתים רחוקות. באחת הפעמים בהן פגשתיו במחנה צבאי אי-שט, שנינו היינו קרובים לסיוט השירות. שוחחנו על חיי הצבא, הוא דיבר על תכניותיו לאחר שיחרורו ועל "השיפשוף" בצבא. ושוב פגשתיו פה ושם פגישות חטופות בדרכים.
עם פרוץ מלחמת סיני הודיעוני על נפילתו בשדה-הקרב.