טוראי יהודה קן דרור ז"ל

חייו ומותו של יהודה קן-דרור
ביום מותו נתגלה יהלום בן 32 קראט, גדול מסוגו בעולם, בברית-המעוצות. פרופסור ליבוביץ עורר סערת-רוחות, לאחר שקבע בהרצאה: "ישראל אינה אלא פילגשו של הציבור היהודי באמריקה, המספק לה את אמצעי המחיה, תמורת ההנאה הקטנה שהיא גורמת לו". מזכיר איגוד האופים נחשד במעילה, סך 115,000 לירות, וג'ון פולמר, מתאגרף אלמוני, התייצב לקרב מול שוגר ריי רובינסון. רובינסון, אלוף עולם בלתי-מנוצח, מתאגרף אגדי, שחור, 36, היה הפייבוריט. היה אמור לאכול את פולמר בלי מלח. פולמר, מורמוני, 25, לבן, לא מעשן, לא שותה, השכיב את רובינסון על הקרשים אחרי 14 סיבובים. למרות שהיה חסר-סיכוי. לטוראי יהודה קן-דרור, בחור חזק, עקשן, לא מעשן, לא שותה, עם שישה כדורים בבטן, לא היה שום סיכוי. אבל במשך תשעה שבועות הדהים את הרופאים בכוח הסבל שלו ובמאמציו הנואשים לחיות.

צבי גילת

ביום בו כוסתה מיטתו של טוראי יהודה קן-דרור, בית-חולים "קפלן", רחובות, העיתונות כבר לא עסקה במבצע סיני. "בעיה אחת, שטרם מצאה את פתרונה" - דווח בידיעה שולית מספר ימים אחר-כך - "היא בעיית ציונם של החיילים, שהוכיחו אומץ לב בלתי-רגיל. הרמטכ"ל טרם החליט אם ואיזה אותות להעניק למומלצים".
בתיאור המעשה הלקוני, הנלווה לאות הגבורה אותו קיבל לאחר מותו, נכתב כי "יהודה קן-דרור התנדב לנסוע בג'יפ פתוח דרך מיצר המיתלה, מול אש האויב, למרות שידע כי בפעולה זו אין סיכוי שלא להיפגע." האש - אש מקלעים, רובים, בזוקות, ררנ"טים - נורתה עליו מטווח של פחות מ-50 מטר, "זאת עשה", נכתב בקלף-העיטור, "לפי בקשה למתנדבים. על-מנת לאתר את עמדות האויב".
אהרן דוידי, האיש שתדרך את קן-דרור למבצע ההתאבדות, אפילו לא דיבר איתו על אפשרות חילוץ או מה עליו לעשות לאחר שייפגע. "שנינו ידענו", אומר היום דוידי בשקט, ישר, "שהסיכוי לצאת מזה חי, קטן מאוד". אף על-פי כן, לאחר כ-500 מטרים של נהיגה בג'יפ, לאחר שמנוע הג'יפ דמם ובטנו רוטשה, עדיין היה קן-דרור בחיים. שעות ארוכות, צופה בחשכה היורדת על המדבר, שוכב ליד גלגל הג'יפ, מחזיק בידיו את מעיו. חבריו נדהמו לראות את ה"מת" מגיח בזחילה, שותת דם, חיוור, באמצע הלילה.
שבועות אחר כך, בבית החולים "קפלן", ישבו בני-משפחתו 24 שעות ביממה סביב למיטתו, רואים בעיניים כלות כיצד מערים לגופו מנות-דם בזו אחר זו, מרטיבים את שפתיו, מנסים להאמין לו כאשר אמר שהוא מרגיש טוב יותר, שיש סיכוי. "יש לך מזל", אמר באחד הימים קן-דרור, בשקט, לחברו רפי אפרת - "אתה תחיה, אני כבר לא". אפרת, היום נהג אגד, היה עם קן-דרור במיתלה, נכון כמותו לצאת למשימה. אבל דוידי, מפקד הכוח, בחר בקן-דרור, נהגו האישי.
"יום לפני שמת, הייתה לי הרגשה מוזרה", נזכר אחיו הגדול, יהושע, בעיניים יבשות, בקול רוטט. "פתאום, ככה, באוטובוס מרמלה לירושלים, התחלתי לבכות. על הסבל שהוא סובל, על זה שהוא דועך, שמאבדים אותו". למחרת, לקראת הצהריים, הודיעו ליהושע על מותו של אחיו. היה לו גוף חזק וחסון לקן-דרור, שחושל באימונים מפרכים, שלוש פעמים בשבוע, במועדון מרימי המשקולות בימק"א - ירושלים. אולי משום כך החזיק מעמד עוד תשעה שבועות לאחר שנורה.

תתחיל לבכות, ייהרגו אחרים

שלושים שנה אחרי מותו של קן-דרור עדיין מספרים את סיפורו לטירוני הצנחנים. הסיפור מהודק אל ערכי-יסוד: הקרבה, עשיית הכול לחילוץ נפגעים מהשטח, התגברות על פחד, התנדבות.
"ההתנדבות נראית לעתים מחוסרת סיבות רציונליות", אומר דוידי, היום מנהל "ישראל", גוף העוסק בשיגור-מתנדבים לבסיסי צה"ל. "כשחובש נכנס לשדה-אש כדי להוציא פצוע, זו שגיאה חמורה, מבחינה רציונלית, כי זה מגדיל את מספר הנפגעים. האמוציות, במקרה הזה, מתגברות, אבל ההקרבה חיונית". דוידי עצמו אמון על הורדת האמוציות. "הן אינן עוזרות בניהול הקרב", הוא אומר ביובש. ומשום כך, בין השאר, אין לו ייסורי מצפון על ששלח את קן-דרור למוות. "גם היום, בחוכמה שלאחר מעשה", אומר דוידי, "אני בטוח שלא הייתה זו טעות בשיקול. כל המפקדים שהיו אותה עת בשטח אישרו זאת, ואף התנדבו לבצע, בשעתו. זה לא אומר שאני זקוק לאישוש הזה כדי לחשוב שצדקתי". קרה לך פעם לפני כן, שאלתי, ששלחת מישהו למשימה שאין סיכוי שיחזור ממנה? "לא", אמר דוידי, "אבל זה בכלל לא צריך להיות שיקול. צריך להוריד את האמוציות. אם תתחיל לבכות, ייהרגו אחרים".

האם מדובר בקרב מיותר?

חלק לא קטן מסיפורי ההקרבה של הצנחנים קשור בקרבות שהיו צריכים להתנהל אחרת. כתוצאה מטעות או ממעשה-פזיזות נקלעים למצב נואש, ונוצרת קרקע פורייה למעשי גבורה שלא ייאמנו. קרב המיתלה, על פי ההיסטוריונים, היה קרב מיותר. על-פי הנחיית הרמטכ"ל דאז, משה דיין, אסור היה לצנחנים להתקדם לכיבוש מעבר המיתלה. בזיכרונותיו כתב דיין כי יש בלבו תרעומת כבדה על מפקדת הצנחנים. "לא על עצם הקרב, אלא על כך שכדי לצאת ידי-חובה כינו את הפעולה בשם 'סיור'".
אריק שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, נחשד בדיווח לא אמין, שרק לאחריו ניתן לו אישור מפוקפק לנוע קדימה. קרב המיתלה עצמו לא נעדר משגים, אך הסתיים, לבסוף, בניצחון.
המחיר היה כבד: 38 הרוגים, 120 פצועים, קן-דרור ביניהם. "אשר להפרת הוראותי וליחסי הסלחני לכך", כתב דיין, "האמת היא שאני רואה כבעיה חמורה של הצבא את המקרים שבהם יחידות אינן ממלאות את משימותיהן, ולא את אלה שבהן יחידות פועלות וחורגות מעבר למה שהוטל עליהן".
את סיפור הקרב ההוא סיפרו לאחרונה גם ליהודה קן-דרור, בן אחיו של נהג הג'יפ מהמיתלה. עכשיו הוא חייל צעיר, זה עתה סיים קורס צניחה. בחור יפה-תואר, נחוש, כמו בן-דודו מעביר את התחושה שניתן לסמוך עליו בכל מצב. לא מזמן לקחו אותו ואת חבריו לאנדרטת הצנחנים בתל-נוף. 1,250 שמות חקוקים שם על שיש. "זה מוזר", אומר הצעיר, "להביט שם על השמות ולראות את השם שלך ביניהם".
אם הוא היה בסיטואציה דומה, אמר לי, בטוח שהיה מתנדב. "אני בטוח שלא רק אני", אמר, "אלא הרבה מהחברים שלי בפלוגה, אבל אני באמת קצת משוגע. אולי". ביקשתי שיכניס את עצמו לפנטזיה, קצת יותר, אין לי ספק שכבר היה בה בעבר. "אם יגידו לי 'קדימה הסתער!' - אני רץ קדימה, בלי פקפוק", אמר. "בטח שאתה לא יודע אם תחיה ובטח שאני לא חושב באותו רגע לא על החברה ולא על המשפחה שלי". קן-דרור מקרין חום ורגישות. משך כל השיחה ליטף בעדינות את שערה של חברתו, חיילת חיל האוויר. לא היית חושב עליה, שאלתי. "אם אתה חושב יותר מדי," ענה, "אתה מתחיל לפחד. ואם תפחד, בטוח תמוד, או שימותו אחרים. טוב, אמר אחר-כך, במחשבה שנייה, "להקריב את עצמך זה קל מאוד. לחשוב על המשפחה זה הרבה יותר קשה".

זעקות השבר של אמא

משפחה חמה, צנועה ואוהבת הייתה לקן-דרור. אמו, שמחה, עלתה לארץ בגיל שנה מעיראק. אביו, שלמה מזרחי, הגיע מסוריה כשהיה בן שמונה. אביו עזב את סוריה יחד עם אחיו והלך רגלי עד לטבריה, אחרי שהוריו נפטרו. היה להם דוד בירושלים, אליו הגיעו בסוף הדרך. בגיל צעיר הכירו לאב את אישתו. אבי האשה היה עגלון, סתת, סנדלר, וממנו למד ליצר נעליים. "סנדלר מומחה הוא היה", אומר יהושע על אביו בגאווה. "לא סנדלר של תיקונים, אלא של נעלי סלון, של נעלים אורתופדיות".
גאווה הייתה תמיד בת-לוויה קבועה של מצוקה. בדירה קטנטנה בשכונת רוממה, ולאחר מכן בדירת חדר וחצי באגריפס, ליד שוק מחנה יהודה, נולדו לבני הזוג מזרחי תשעה ילדים. יהודה היה הילד החמישי, האמצעי. בחצי החדר ישנו ההורים, בחדר הגדול היו פורסים כל לילה שמיכות ומצעים על הרצפה, ומשכיבים את הילדים לישון. כל אחד מן הילדים ידע את תפקידו, כל אחד מהם התייחס ביראת-כבוד ובדרך-ארץ אל הגדול ממנו.
האחות הגדולה, שולה, ניהלה את שטיפת החדר; האח הבכור, אלי, ארגן את יתרת העבודות: שוק, סידורים ועזרה בחצר. הילדים גדלו על ההכרח שבעזרה הדדית, על צניעות, על הסתפקות במועט.
שלמה מזרחי, האב, יהודי שקט ונחבא אל הכלים, הקפיד על קידוש יום השישי בהרכב משפחתי מלא, אבל לא חייב את ילדיו ללכת עימו לבית-הכנסת. בערבים, אחרי שחזר מיום עבודה ארוך, תר אחר הרצאות עממיות בבית-ההסתדרות או בעירייה, כשמדי פעם הלך לשמוע דרשה בבית-הכנסת השכונתי. הילדים למדו בבית-ספר דתי, אבל איש לא נזף בהם כאשר בשבתות, אחרי התפילה, שיחקו כדורגל. חינוך לנער על-פי דרכו.
יהודה גדל בדמות הוריו. ישר-דרך, ישר עם עצמו, מופנם, מסתפק במועט, אולי תמים במקצת. בן 12 היה כאשר אחיו הבכור, אלי, נפל בקרב על הקסטל. "אז ב-48', בכל חצר היית שומע צעקות", סיפר האח יהושע, "כמעט אצל כל אחד מת מישהו. באו יום אחד ואמרו לנו שנעדר, אחר-כך אמרו שנהרג, אבל לא ידעו לומר היכן הגופה". ביחד עם האב רצו בני המשפחה לבית-החולים שערי-צדק, עברו בין עגלות המתים, הסירו סדינים מעל הגוויות, מנסים לאתר את האח, ולא מצאו, אחר-כך אמרו להם כי אלי נקבר בקיבוץ קרית-ענבים בקרב-אחים.
האם בכתה כל לילה, וזעקות השבר שלה הרעידו את השכונה. האב החל נסגר בעצמו. שנתיים אחר-כך שינה את שם משפחתו לקן-דרור. שתיקתו של הבן המופנם יהודה, שהיה קשור מאוד לאמו, העמיקה.
לאחר שסיים יהודה את בית-הספר היסודי, עברה המשפחה מאגריפס לקטמון, לדירה מרווחת יותר, שלושה חדרים. ליהודה היו חברים מעטים בשכונה, איתם הלך מדי פעם לקן הנוער העובד ולערבי-ריקודים בבית-ההסתדרות. "היה לו קצת מרחק מבנות", אמר אחיו. מעולם לא סיפר לו על מישהי שמצאה חן בעיניו, למרות שוודאי נשא חן בעיניהן, ביפי תוארו וגובה קומתו.
עד סיום הלימודים ביסודי יצא לעבוד. כיוון שאהב טבע, חיפש ומצא עבודה כגנן במלון קינג-דייוויד. את המשכורת הראשונה הביא, כצפוי, לאביו. האב הציע שיפתח תכנית חיסכון קטנה, שיתחיל להסתדר בחיים. קן-דרור, ממושמע, עשה מה שאמרו לו. לא שהיו לו ציפיות גדולות מהחיים, הוא רצה להמשיך ולהיות גנן. כמותו אז גם כל אחיו היום, אנשי עבודה השמחים בחלקם. כמוהו, לו חי. יהושע - עובד "בזק"; יעקב - מסגר; ששון וחיים, הצעירים - יחד בעסקי גננות.
קן-דרור, אפוף תחושת אחריות, עצמאות, בגרות, החל לטפח את גבריותו. הקפיד היטב על לבושו, על תספורתו שלוש פעמים בשבוע הרים משקולות בימק"א, ושעות רבות התאמן בבית, מדביק את כל בני המשפחה בשיגעון פיתוח הגוף. מעופרת שהתיך יצר משקולות, אותן הניף שוב ושוב ללא לאות בחדר הילדים הצפוף. הייתה לו נחת בעבודתו. בגינה של קינג-דייוויד עקב אחרי נחשים, עקרבים ונמלים. בכל יום שישי הביא הביתה, לאמו, זר פרחים ענק, עליו הייתה גאוותו. כשהגיע זמנו להתגייס, החליט, בינו לבינו, להתנדב לצנחנים.

זוחלים על ארבע

לא היו אז רבים בצנחנים שבאו מרקע ומוצא כשל יהודה קן-דרור. אדם אבשלום ("אבשה") התנדב לחרמ"ש. הוא לא ידע מה זה צבא, וחרמ"ש, הוא חשב, קשור עם קציר. הוא עבר מן החרמ"ש לצנחנים, כשהתגלתה לו טעותו. היו לו שם, בצנחנים, חברים מהמושב. בקרב הקיבוצניקים ובני המשקים עברו שמועות על הצנחנים מפה לאוזן. איש גייס את מכריו. קן-דרור הגיע ללא קשרים. "הייתה תחושה כאילו ישנם שני סוגי צבא: הצנחנים ושאר צה"ל", אומר אבשה. "המתנדבים הרגישו עצמם כאילו הצטרפו לאגדה חיה". זו הייתה תקופת פעולות התגמול, ושמות גיבורי הפעולות כבר היו ידועים למי שקרוב לעניינים.
תוך חצי שנה נמנו בפלוגה של אבשה שמונה הרוגים, ביניהם מ"פ נערץ, סופפו. את סופפו החליף מאיר הר-ציון. את הר-ציון החליף דני מט. את דני מט החליף עובד לדז'ינסקי. כולם הוחלפו בגלל פציעות בפעולות קרביות. עובד לדז'ינסקי, בן כפר ביל"ו, נהרג במיתלה כאשר סוכך בגופו על חייליו מפני רימון שהתגלגל לעברם. לדז'ינסקי קיבל על כך, אחרי מותו, את עיטור העוז. עיטור נוסף קיבל בחייו, על חלקו בפעולת כנרת.
אבשה, רב"ט בסך-הכול, לקח פיקוד על הפלוגה אחרי מותו של לדז'ינסקי. גם הוא קיבל על כך את עיטור העוז. שם ניסו לקבוע נורמות חדשות של לחימה. הר-ציון היה יוצא איתם למסעות בני 60 ק"מ, ויוצא מהכלים למשמע גבעול-קש נשבר תחת רגלי פקודיו. לילות ארוכים שוטט איתם בכפרים ערבים, לימד אותם לעבור מחצר לחצר כדי "שירגישו מה זה כלב נובח". בפשיטה על מוצבי קורסי, ליד הכנרת, הוביל את חייליו קילומטרים ארוכים על ארבע, עד שהגיעו לזקיפים, שלא שמעו דבר. מהמחזור של אבשלום, 120 איש, השתחררו בבקו"ם רק שלושה-ארבעה שלמים בגופם.

אמא מבקשת: אל תתנדב

אבשלום מספר לי על כך בביתו המרווח ברמת-אפעל. בחצר, תחת העץ, הוא כובש זיתים, "כדי לשמור על קשר עם האדמה". הוא איש עסקים, ולפי שיחות הטלפון שניהל, עסקיו חובקי עולם. לו רצה ללכת לקורס קצינים וקשר את עתידו עם הצבא, היה עשוי להגיע לדרגות הגבוהות ביותר. כמעט כי קצין בחטיבה ההיא שנשאר בצבא, שנשאר בחיים, הגיע למעלה. רפול, מוטה, חיים נאדל, אריק שרון, משה לוי. קבוצה קטנה, מובחרת - האליטה.
אל הקבוצה הזו, שופעת ביטחון עצמי, מונהגת על-ידי הגיבורים הצעירים של תש"ח, אליה ביקש יהודה קן-דרור להיכנס, לסגור פער מנטלי, אולי גם כלכלי. להיות גיבור כמותם ולתת את עצמו. אפשר שמשום כך חישל את גופו באימוני המשקולות המפרכים.
כשסיפר לאחיו יהושע, בסודי סודות, כי התנדב לצנחנים, נרעש האח ושאל אם סיפר לאימא. קן-דרור הבטיח שיספר, אחרי הטירונות, וידע מדוע. האם התחננה שיוותר. די היה לה בבן אחד שהלך בקסטל. "למה הלכת?" שאלה אותו "למה התנדבת?" קן-דרור, בן ממושמע, נעתר. הבטיח לה שלא יהיה צנחן, ועבר, על-פי בקשתו, למחלקת הרכב. אחר-כך, בחשאי, נרשם לקורס צניחה, ולילה אחד, ממש באמצע הלילה, הופיע, העיר את כולם והראה להם את הכנפיים. האם ספקה כפיים. "תחשוב עלי", אמרה לו בתחנונים.
"נהג בצנחנים היה נהג", אומר לי אבשה, "לא אבו-עלי, כמו שהיום. לנהג היה סיכוי טוב להיפגע". אלבום התמונות של אליעזר שחורי, היום נהג ב"שלב", אז אחד מחבריו של קן-דרור במחלקת הרכב, גדוש תמונות מפעולות התגמול. משטרת קלקיליה, משטרת רהווה, ירמי ברדנוב, עובד לדז'ינסקי, קן-דרור וחברים ליד הטנדר. "הוא היה הר אדם", נזכר שחורי בקן-דרור, "אבל אף פעם לא ראיתי אותו הולך מכות עם מישהו. בחור טוב לב, שקצת הפחיד אותנו, לפעמים. כשהיה שולף מהכיס, כאילו בדיחה, נחש לא ארסי או איזו לטאה שמצא".
קן-דרור, סגור בתוך עצמו, היה שותף פסיבי להווי ולבילויים המשותפים. כשהחברים היו יורדים לרחוב אלנבי לזלזול איזה פלאפל, הצהיר תמיד שאיננו רעב, איננו צמא. לחבריו הטיף לנהוג בחסכנות ולשמור על משכורתם. "צריך לדאוג לעתיד", אמר להם, אמירה מוזרה במקצת ביחידה ששכלה מדי שבוע חללים נוספים. ואף על-פי כן, להיות נהג ביחידה היה פחות מכובד מאשר להיות לוחם. וקן-דרור, מן הסתם, חש תסכול.

סיבוב על הג'יפ לילדים נכים

רפי אפרת, בן רמת-רחל, היה נהג עם קן-דרור, במחלקת הרכב. אביו, סיומה, נהרג ברמת-רחל כאשר 15 הגברים האחרונים שפינו את המשק חטפו פגז בדרך לירושלים. מובן שלא סיפר על כך לאיש כאשר התנדב לצנחנים. "הייתי קיבוצניק בעין-כרמל, היה טבעי ללכת לשם. לאן אם לא לשם".
נפגשנו בבית-קפה קטן, בתחנה המרכזית, תל-אביב, ואפרת נבוך לגמרי מהמצב הוא מתראיין לעיתון. יש לו הפסקה עכשיו, בטרם יוביל את האוטובוס בחזרה לחיפה. הוא נבוך יותר כאשר מזהה אותו במקרה בת רמת-רחל. "תיקח את האישה ותבואו לבקר", הציעה לו בלבביות. "תיקח אותה", רוטן אפרת, "מה היא, מזוודה?"
הוא גבר מוצק, דובי, ביישן וטוב-לב. נהגים באגד אוהבים אותו, כך גם חבריו בטירונות. אפילו עכשיו הוא מתבייש מעט, אולי כקן-דרור בשעתו בשל הנסיבות בגללן עזב את הפלוגה למחלקת הרכב. אמו גילתה שהתנדב, ולא יכלה לשאת את המחשבה שתאבד את בנה, אחרי שאיבדה את בעלה. הסיכוי לכך, אותם ימים, היה סביר. היא התייצבה בבסיס הטירונים וסיפרה שבנה יתום. גם עכשיו אפרת מתכווץ, כאשר הוא נזכר בגערותיו של מרסל טוביאס המ"פ.
שלחו אותו לקורס נהיגה בצריפין. בקורס גילו שיש לו כתב יפה והשכלה רחבה, וביקשו להשאירו כפקיד. עולמו של אפרת חרב, איך יראה את פניו בקיבוץ? בסוף חזר לגדוד ושימש נהגו האישי של רפול. היו לג'וב הזה יתרונות. ניידות רבה, קרבה לעניינים, למקום בו נופלות ההחלטות.
אפרת זוכר את קן-דרור כבחור שקט, קפדן מאוד, לא יבקש ממישהו משהו, נכון לעזור. שוקק לפעילות. מצוחצח תמיד, פיקס-פוקס. דוידי, לעומת אפרת, זוכר לקן-דרור בעיקר את תמימותו. "יום אחד חזרתי לבסיס מאימון", משחזר דוידי את המפגש הראשון ביניהם, "והנה אני רואה בחורצ'יק אחד רץ בזיגזגים בבסיס. עצרתי לידו ושאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר לי שהוא תופס לטאות. זה היה קן-דרור. שאלתי אותו איך הוא תופס אותן. הוא אמר שהוא רץ אחריהן עד שהן מתעייפות. הוא היה בטוח שאקנה את הסיפור הזה, מפני שכך זה היה, ומפני שהיה לבטח מאמין לי, אם אני הייתי מספר לו דבר דומה. ישר כמו סרגל, חסר חוש הומור כמעט לחלוטין. לא צחק על אחרים ולא על עצמו. על אחרים - בטוח שלא".
אחרי זמן-מה נזקק דוידי לנהג. קצין הרכב, ראובן ווקשי, הציע את קן-דרור - אחראי, מסור, שתקן, מתאים מאוד לדוידי.
"אלו טיפוסים", מהמהם רפי אפרת לתוך הקפה שלו. לפני מספר שנים, בהיותו בשירות מילואים, הציע לו רפול, אז אלוף פיקוד הצפון, להחליף מדי פעם את נהגו הסדירניק, שנזקק לחופשות חקלאיות. אפרת לא זוכר את הג'וב הזה בעונג מי-יודע-מה. "אתה מכיר את רפול", הוא אומר, "עם רפול נוסעים יום שלם בלי סיגריות ובלי רדיו, וכל הזמן שותקים. אפילו כוס קפה בדרך בקושי אפשר לשתות איתו. חבל לו על הזמן".
דוידי קורץ מאותו חומר. "התיידדנו מאוד", אומר דוידי על היחסים בינו לבין קן-דרור. "אף על-פי שאני מוכרח להודות שלא בדיוק הכרנו. הוא לא דיבר הרבה, וגם אני לא מדבר הרבה עד היום אני נוסע בלי רדיו באוטו, כי אני לא סובל את הרעש. הערכתי אותו מאוד על הגינותו, המשמעת הפנימית שלו. יכול להיות שאפילו לא ידע כמה אני מעריך אותו. הוא ידע את מקומו. לא פטפט. לא היה יחס חם מדי, כי לא יכול היה להיות חבר שלי. הפרשי גיל, שוני בתפקיד. לא היו לי קשרים עמוקים איתו, וזה מובן, כפי שהיו לי עם החברים שלי במפקדת החטיבה".
- בטח השוויץ, לפחות, שהוא נהג שלך?
"בטוח שלא. בטוח".
כשדוידי היה הולך ללון בביתו בדרך-השלום בתל אביב, לן קן-דרור אצל קרובי משפחה. בשכונת סלמה. קרוב מאוד. תקופה מסוימת אפילו דיבר על לבו של אביו להעביר את המשפחה מקטמון לתל-אביב. לעתים, בשעות לא צפויות, היה מופיע עם הג'יפ בשכונה הירושלמית. גאה ברכב, גאה במדיו, שומר על שתיקה.
"איפה אתה נמצא?"
"בצבא".
"איפה בצבא?"
"במחנה".
לא סיפר סיפורי גבורה, לא השוויץ, אבל שאב הרבה נחת כאשר הייתה לו שעה פנויה והתאפשר לו לנסוע לבית-חולים אלי"ן הסמוך לביתו. שם היה מעלה כמה מן הילדים הנכים על הג'יפ, ועושה להם סיבוב ניצחון בקטמון ובמושבה הגרמנית.
ההפסקות הללו היו קצרות מאוד. סדר יומו של דוידי היה עמוס, ועבור קן-דרור, ניתן להניח, הוראה של דוידי הייתה דבר קדוש. באמצע 56' יצא דוידי, בן 30, להשלים לימודי בגרות. קן-דרור השתחרר מהצבא וחזר לגינה בקינג-דיוויד. שניהם נפגשו שוב במבצע סיני. פגישה אחרונה.
לצנחנים, עתירי ניסיון וביטחון עצמי, היה נדמה ש"מבצע קדש" הוא עוד פעולת תגמול, קצת יותר גדולה, אולי. גדוד בפיקודו של רפול, אז בן 26, היה אמור לצנוח במיתלה. הצניחה, ציפו, תגרום להלם פסיכולוגי אצל המצרים. שאר חיילי החטיבה היו אמורים להגיע בדרך היבשה ולחבור עם הכוח המוצנח.
בתדריך לפני הצניחה, מנוסח יבש למדי, אמר רפול לחייליו: "אין שם מים. יש מדבר. אין שם גם בית-סוהר, שאפשר לשלוח לשם ל-35 יום. מי שלא בסדר, יחטוף עונשים שלא כתובים בשום מקום". אחד הנוכחים שאל מה עם הכנפיים, האם יקבלו כנפיים עם רקע אדום, וכל האחרים פרצו בזמר: "למה לא אמרת זאת, / למה לא סיפרת זאת, / למה לא אמרת זאת / מ-קו-רם!"
כשצנחו, נופפו להם מן הקרקע עובדי מע"ץ מצרים. מופתעים. הצנחנים של רפול חפרו שוחות, בישלו קפה, חיכו לבאות. "חייל. אם אתה עוזב אותו בשקט, או שהוא ישן או שהוא אוכל", אומר אבשה, "וזה מה שעשינו".
רפול, בחוש הומור מוזר האופייני לו, טרח להכין שלט מן הקרטונים של הציוד, עליו צייר את הכתובת: "עצור, גבול לפניך, הכן תעודות לביקורת". הכוח של אריק שרון היה אמור להיתקל בשלט למחרת, זה היה יום שני. ביום שלישי התקיפו את הצנחנים מטוסים מצרים, ואש מרגמות נורתה עליהם מן ההרים. רפול ארגן התקפה והמצרים נראו בורחים. הצנחנים לא ידעו כי כוח מצרי גדול יושב עדיין במיצר המיתלה ומתמקם בכוכים, בחגווי הסלע. לצנחנים לא היה קשר-עין עם המיצר הצר. לרז'ינסקי וחיילים מפלוגתו הבחינו בתנועה חשודה, אבל לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת. כשעבר מעל הכוח מטוס מצרי, ומפייר, וחיסל פייפר ישראלי שחנה על הקרקע, זכה טייסו לתשואות מהצנחנים על הביצוע.
למחרת, לקראת הערב, הגיע הכוח שהיה בפיקודו של שרון. קן-דרור, שהוזעק מהבית, שב להיות נהגו של דוידי, שהוביל את הטור שהיה בפיקוד שרון. רפי אפרת ישב לצידו של יאיר תל-צור, בן אפיקים, הסמג"ד של דוידי. איתם ישב גם חיים נאדל, אז קמב"ץ.
במיתלה החליפו הכול אהלנים חמים וחיכו לבאות. הייתה תחושה שהמלחמה, שכלל לא התחילה, כבר נגמרה, והצנחנים היו תאבי-פעולה. ברקע היו שמועות על הצלחות צהאל בסיני, ומוטה גור, מג"ד, הציע להתקדם אל תוך המיצר. כולם רצו, בעצם, להיות ראשונים שיגיעו לתעלה. מוטה העיר את חייליו ב-4.30 בבוקר והושיבם על הכלים, לבל תיתפס המשימה היוקרתית על-ידי גדוד אחר. שרון, מח"ט, ביקש שוב ושוב אישור להתקדם, אך פיקוד הדרום סירב לבקשותיו. בצהריים נחת שם גנדי, אז ראש מטה פיקוד הדרום. שרון ביקש מגאנדי אישור לצאת לסיור אלים - סיור הצופה אפשרות של היתקלות - במטרה לאמוד את גודל הכוח המצרי השוהה במיצר. גנדי נתן אישור. גור נתן לנהגו הוראה, לצאת לדרך.
רבים שם היו משוכנעים שהנסיעה תיגמר, פחות או יותר, בתעלת סואץ. רבים הצטרפו. בקצה השיירה השתרעו אנשיו של מיכה קפוסטה על חביות הדלק שעל משאיות האספקה. גם דוידי ואנשיו הצטרפו, ודוידי, שכובעו אבד לו, אלתר כובע-נייר להגנה מפני השמש. מחלקתו של יואב שחם נופפה לנוסעים לשלום, ונדמה היה כאילו הצנחנים יוצאים לטיול שנתי. אילו ידעו, או לפחות חשדו, כי כוח גדול מצפה להם במיצר, לא היו מתקדמים בטור עורפי צפוף, בשטח נחות, עם ריכוז כה גדול של רכב משוריין. הצנחנים לא ידעו, לא חשדו, ועד היום קשה למצוא הסבר לשאננותם.

המלכודת

ב-12.30 בצהריים החלה התנועה, וזמן קצר אחר-כך נפגע הכוח המוביל ומפקדו נהרג. המצרים ירו על הכוח אש מדויקת מקני-נשק רבים, שהוסתרו היטב בין הכוכים. מול הכוח הרב של הצנחנים היה ברור למצרים שהם נלחמים על חייהם. מוטה מיהר מערבה, לחלץ את כוח החוד. אותה שעה כבר היו מרבית אנשי החוד הרוגים. מוטה ואנשיו עקפו אותם, עד שהזחל"ם שלהם נתקע במשאית שרופה והם נאלצו לרדת לצד הדרך.
ניסיון לעצור את שאר הכוח לא עלה יפה. כוח, בפיקודו של יצחק חופי, סמח"ט, עבר את מוטה כשהוא נושא עימו הרוגים ופצועים. גם הוא שוכנע שכל הלכודים נהרגו. כוח אחר, בו היה דוידי, נותר בחלק המזרחי של המיצר. נוצר נתק.
בתווך תקועים מוטה ואנשיו. לא הרחק מהם כוח החוד. בלב המיצר עמדו שלושה זחל"מים ואמבולנס אחד, שפתחו האחורי פונה לעבר המצרים. שבעה אנשים שכבו באמבולנס, ומדי פעם נרעדו כשהמצרים טיווחו אליהם שוב ושוב. ארבעה מהם היו מתים.
לפתע היה מעבר המיתלה מלכודת נוראה, כש-40 צנחנים משמשים בה מטרות-דמות למצרים הנחבאים בכוכים.
דוידי ניסה להפעיל רגמים. אלה לא הועילו הרבה. הוא שלח פלוגת סיור, בפיקודו של קפוסטה, לבצע איגוף. עמדות מצריות, לא נראות, חצצו בין קפוסטה לבין הכוח של מוטה, התקוע מתחתיו. קפוסטה דיווח לדוידי: "קשה לי". דוידי, מכיר את שפתו הלקונית של קפוסטה, הבין שמדובר בהרוגים. 12 הרוגים, ליתר דיוק, ו-12 פצועים, יותר ממחצית הפלוגה. ביניהם, אגב, קפוסטה עצמו, שכדור קרע את ריאתו.

דווידי מבקש מתנדב

בינתיים הגיעו רפול ושלוש פלוגות של חייליו קרוב לדוידי. רפול, תל-צור, משה לוי, חיים נאדל ואחרים עמדו ליד דוידי וטיכסו עצה. יהודה קן-דרור ורפי אפרת, ליד הג'יפים שלהם, עמדו לא הרחק. רואים את האש, שומעים את הירי, מאזינים לקריאות הנואשות ברשת הקשר. ודוידי היה צריך להחליט מה עושים.
את הפגישה איתי ביקש דוידי לקבוע לשעות הבוקר המוקדמות. כמה מוקדם? "שש וחצי, אתה יכול?" התפשרנו על שבע וחצי. "לא נשאר לנו הרבה זמן לחיות", אמר בלצון, "צריך להספיק". דוידי בן 60 היום, פעיל מאוד, דיבורו חד, תקיף, מדויק. הוא יושב בחדר לא גדול בבית ערבי ביפו. זה המשרד. מרוהט בחסכנות, כמעט סגפני. הכריזמה החזקה שלו מוקרנת אל עוזריו, איש שנולד להוביל. "הבנתי אז", שחזר, "שאין סיכוי להוציא את המצרים ביום, וצריך להכין התקפת-לילה. כך או כך, היה חסר לנו מידע. לא ידענו היכן יושב האויב, היכן עמדותיו, המצב היה כמעט נואש. זו הייתה עלולה להיות הפעם הראשונה שבה הצנחנים מפסידים בקרב".
- עניין של כבוד? זה מה ששיחק?
"זה לא הכבוד. זו שאלה של חיי אדם. של אלה שתקועים בפנים. עד אז לא היה מצב שהצנחנים יסתערו - וייכשלו. וגם, אסור היה לתת לערבים את ההרגשה שהם יכולים לנצח חיילים יהודים".
עמדותיו של דוידי ביחס לערבים ידועות. הוא שייך למאמינים כי נגזר שנחיה על חרבנו. כיוון שהוא כל-כך שלם עם עצמו, גם הדברים הקשים ביותר נשמעים בפיו כעובדות חיים שיש לקבלן. איש ישר עם עצמו, "דוידי", אמר לי אחד מפקוריו, "כניש הסרגל עקום על-ידו. הבעיה הייתה, כאמור, האינפורמציה. כשאתה רוצה לאתר צלף, אתה משתמש בכובע. הוא יורה עליו. כשאתה רוצה לאתר גדוד או פלוגה, אתה צריך לתת לו גירוי ממשי יותר, גירוי כזה, ששווה ירי של פלוגה".
כך עלה הרעיון לשלוח ג'יפ עם נהג אל המיצר. קצינים עם משקפות יצפו על הכוכים, הג'יפ ימשוך אליו אש, הצופים יאתרו את מקורות הירי.
דוידי ביקש מתנדב. "כל מי שהיה שם בסביבה, התנדב", אומר דוידי, "ואני בחרתי ביהודה קן-דרור. הכרתי אותו כאיש שיבצע מה שיאמרו לו, תוכו כברו. את האחרים הצבתי כדי שיצפו ויזהו. ברור שקצין יודע טוב יותר לזהות, והייתי צריך אותם שיעמדו בראש כוחותיהם"...
- גם לך וגם למפקדים היה ברור שזה מבצע התאבדות.
"ב-99 אחוז".
- היה ברור גם לו שזה מבצע התאבדות?
"הוא היה שם כמה שעות. הוא ראה מה המצב".
- אמרת לו את זה?
"אתם", אומר לי דוידי בחיוך מרוחק, "אתם רגילים היום למין השתפכות, עם 'ק-שה', ואנחות, וקרעכצן. פעם לא עשו ככה... כל מה שיש לך בלב, זה שלך". דוידי היה המפקד הנערץ, שמלתו קודש. קן-דרור - נהג שהרגיש זהות עם הלוחמים ותסכול על אי-היותו אחד מהם - מטרים ספורים ממנו ראה את כל צמרת החטיבה מתנדבת למשימה.
- האם יכול היה, בכלל, שלא להתנדב?
"לא היה שם אחד שלא התנדב", משחזר דוידי. "דרך-אגב, הראשון שהתנדב היה רפול. הוא גם אדם שמגיב מהר". מרפול, בדיוק כמו מדוידי, קשה להוציא ביטויים שמבטאים רגש. מה בדיוק קרה שם, שאלתי את רפול. "הייתה בעיה", אמר רפול.
- מה הייתה הבעיה, בדיוק?
"היינו צריכים להגיע למוטה ולא ידענו מה קורה למטה. היה צריך להכניס מישהו שימשוך אש ויראה מה קורה ויחזור וידווח".
- מה חשבת, לעצמך, כשהתנדבת? חשבת שתחיה?
"חשבתי שצריך לנסוע, לצפות, לחזור ולדווח".
- חשבת, ברצינות, שתוכל לחזור?
"נניח", גיחך.
- מה זה נניח?
"חשבתי", אמר רפול, עכשיו כבר קצר-רוח, "שצריך לעשות את זה, אז אני צריך לעשות את זה".
דוידי הודיע לרפול שאסור לו, לרפול, להתנדב, הוא צריך לפקד על אנשיו. "קן-דרור", אומר דוידי, "ידע ושמע שהסיירת תקועה, ומוטה תקוע, ואנשים מדממים למוות. כל אחד מהנוכחים רצה לעזור. מבחינה זו, זוהי התנדבות מהמעלה הגבוהה ביותר, ואני בטוח שאם הייתי אומר לו לנסוע, גם בלי שיידע מה מחכה לו - היה נוסע. כי היה איש שהאמין שהפקודות שניתנו לו הן הטובות ביותר".
דוידי, מן הסתם, צודק בהערכה הזו. רפי אפרת, שהיה אותם רגעים ליד קן-דרור, משוכנע שאם היו אומרים לו, היה יוצא בלי חשבון. "אוטומטית הייתי נוסע, ולא הייתי חושב על המוות. זה בכלל לא היה בראש שלי. אתה בתוך קרב, אתה לא חושב על דבר כזה, על כלום לא חשבתי. הייתי ילד בן 21, זה הכול".
אבל, למרות זאת, אפרת זוכר את הדברים קצת אחרת. ראשון קפץ רפול, אחריו יאיר תל-צור, חיים נאדל, משה לוי, היום רמטכ"ל. דוידי דחה את כולם, ואז, זוכר אפרת, שמע את דוידי צועק: "נהג עם ג'יפ אלי!" וניגש אל שניהם ושאל את קן-דרור אם הוא מוכן. קן-דרור השיב בחיוב.
סיפרתי על זיכרונו של אפרת לדוידי. התנדב או התבקש, שאלתי. דוידי השיב שהגירסה של אפרת בהחלט אפשרית, למרות שההבדל אינו משמעותי. "אני מוכן לקנות את הזיכרון של אפרת מול הזיכרון שלי, כי לי היו אז הרבה דברים לזכור. זה לא רק שאתה שולח בן-אדם, אתה מארגן מערכה, תצפיות".
- מה בדיוק אמרת לו?
"הסברתי לו בדיוק איך לנסוע, ולנסוע מהר. הייתה סכנה שייעצר על-ידי כוחות קטנים, ולא כולם יספיקו לירות עליו. היה עליו לנסוע מהר כדי שכולם יירו בבת-אחת".
- ואיך קן-דרור הגיב?
"הוא אמר: בסדר, אני מבין... הבחנתי בחיוורון בפניו. שפתיו היו חשוקות. נראה כמי שלקח על עצמו החלטה".
- ומה אתה הרגשת?
"ידעתי שאני שולח את האיש הנכון, שאפשר לסמוך עליו. ראה", דוידי עושה אתנחתא קצרה, אולי מתרגש. "אני לא רגשן באופן מיוחד. פעם זו הייתה בושה לגלות רגשות. אני חושב שזה לחיוב".
ממקומו ליד הג'יפ שמע רפי אפרת את קן-דרור יוצא בדהרה מטורפת, שמע אותו מחליף הילוכים במהירות, שמע את מטח היריות.

רק כדור אחד והוא שרוף

זמן-מה אחר-כך נכנס למיצר סגן דן זיו, על גבי זחל"ם, בודד, לאזור המוכה. גם זיו קיבל את אות הגבורה על המבצע הנועז שביצע. הוא חי, היום עובד בחברה של אייזנברג. זיו ראה בצד הדרך ג'יפ ועליו גופה, והיה בטוח שזה קן-דרור, מת. לא היה לו זמן להתעכב. קן-דרור ניסה לצעוק, אבל לא שמעו אותו. זיו אסף פצועים וחזר במהירות, את קן-דרור הוא לא אסף. קן-דרור שכב אותה שעה ליד גלגל הג'יפ, מדמם, מעיו מחוץ לגופו. בבית-החולים סיפר לאחיו כי בכל פעם שניסה להתרומם, ירו אליו המצרים צרורות ארוכים, ואיך שזרק את עצמו מהג'יפ המנוקב, איך ניסה לסגור בידיו את הבטן. בשלב מסוים, סיפר קן-דרור, נפגע מכל דלק, והנוזל החל להישפך לעברו. כדור אחד מיותר, והוא היה נשרף. "כשראה שעובר זמן", מספר יהושע, "הגיע להחלטה לקום, לקחת נשק, ללכת לכיוון שלהם, של המצרים, ולירות, להיגמר לגמרי. כשראה שעולים החברים שלו על ההר, התחיל לזחול למקום האיסוף. איך הלכת? שאל אותו יהושע, וקן-דרור אמר: 'היו לי הרגליים שלי, הלכתי על הרגליים שלי, ונפלתי, וזחלתי והגעתי'".
- שאלת אותו למה התנדב?
"שאלתי", אומר יהושע, עיניו עדיין יבשות. "הוא אמר: 'לא יודע. באותו רגע ששאלו, רציתי ללכת. כל הזמן היה נהג, ורצה להוכיח את עצמו, לעשות משהו גדול, להראות לחבר'ה שגם הוא איתם. יהודה סיפר שדוידי אמר לו שזה מוות בטוח. אבל הוא ענה לו: 'התנדבתי'".
תשעה שבועות פרפר בין חיים למוות. גם אז לא הירבה במלים. שקט, רציני, חושק שיניים. בדרכו לאחד הביקורים בבית-החולים עצר אריק שרון ליהושע בצומת ביל"ו. "אל תדאג", ניסה לעודד, "יהודה ייצא מזה". אבל הוא לא יצא.

אבא נפטר בערב יום הזיכרון

משפחת קן-דרור, גאים בבן משפחתם, לא מפקפקים בנחיצות המעשה. "אנחנו", אומר לי יהושע בשקט, "רגילים עוד מהתקופה של בן-גוריון, שהמנהיגים יודעים מה שהם עושים. בשביל זה הם שם, ולא אנחנו".
מותו של קן-דרור שבר את הוריו. מאז, החלו לפקוד שני קברים בהר המנוחות בירושלים. האם הייתה צועקת: "יהודה, אלי, יהודה הגיבור הלך". האב הסתגר בביתו ובבית-הכנסת. כחוב כבוד לבנו, נאמן להבטחה שנתן לו בהיותו חייל, העתיק את מגוריו לרמת-גן. בחצר-הבית פתח סנדלרייה קטנה ועסק בתיקונים קטנים. לאט-לאט נחלש. לטקסים ליד אנדרטת הצנחנים, סירב ללכת. "זה לא יחזיר לי את יהודה", אמר לא פעם. האם הגיעה כל שנה, עם זר פרחים ענק. "הבן שלי היה מביא לי פרחים", הייתה אומרת, "עכשיו אני מביאה לו". אבל במרפסת ביתה, כאשר הייתה רואה כומתה אדומה עוברת ברחוב, הייתה פורצת בבכי.
ערב יום הזיכרון, לפני שבע שנים, לא חזר שלמה קן-דרור, האב, מבית-הכנסת. יום תמים חיפשו אותו בני המשפחה, בולעים תגובות מזלזלות ולא-אכפתיות של מד"א והמשטרה, עד שמצאו את גופתו, אלמוני, בחדר המתים. לפני שנה, ערב סוכות, סמוך ליום השנה למבצע סיני, נפטרה האם.
קן-דרור הצעיר צריך לחזור לצבא. בלי להתעייף הוא מנסה לתפוס את הקו התפוס של הבסיס, שיידעו היכן הוא. בחור אחראי. למרות שלא הכיר אותו, הוא מרגיש קשר אל האיש שאת שמו הוא נושא. "יש לו תמונה אחת", הוא אומר, "שכשאני מסתכל עליה, קורה לי דבר מוזר. כאילו הוא מסתכל עלי. לא יודע מה זה. כאילו אומר לי משהו, מחייב אותי". הוא סבור שדודו נהג כהלכה, שהפקודה שקיבל הייתה מוצדקת. ששיקולו של דוידי היה נכון. חיילים יש הרבה, מפקדים מעט.
פעם, הוא אומר, כשיהיה מפקד, יספר לחייליו את הסיפור הזה, בלי לומר שזה הדוד שלו. בלי קשר. "ברגע שאתה מחפש, תמצא בכל קרב את הגיבורים שלו", הוא אומר, "וצריך לספר. צריך, כדי לאפשר לאנשים לדעת, להכין אותם נפשית, להראות להם שידרשו מהם דברים שלא קיימים בכלל".

מתוך עיתון "חדשות" (17.10.1986)