הפלוגות של חופש, לדיז'נסקי ומיטלמן נכנסו למיצר בשעה 15.00, אחרי כישלון שתי ההתקפות הראשונות של הסיירת, והגיעו לקטע הדרך שעמדו בו המפקדים דווידי, רפאל איתן, חיים נאדל (קצין המיבצעים של דווידי) ומשה וחצי (קצין המיבצעים של איתן). "חבורת הפיקוד היתה במבוכה," סיפר לוי חופש. "איש לא ידע היכן תקועים כספי ושאר הזחל"מים. היה קשר עם מוטה - מפני שהקשר דן שליט טיפס מדי פעם על הרכס, תחת האש העזה, והתקשר עם הפיקוד - ועם קפוסטה, עם כל אחד בנפרד, ודיווחיהם סתרו אלה את אלה. קפוסטה דיווח שיורים עליו אש חזקה וסבר שהיורים הם פקודיו של מוטה. מוטה לחץ על דווידי לשלוח את הסיירת עד הדרך ממש."
פקודיו של לדיז'נסקי התפרשו בעיקול מדרום לדרך, מול העמדות שבגבעה הצפונית. מיטלמן ופלוגתו עלו לגבעות הצפוניות, המתינו ואכלו ארוחת-צהריים. פקודיו של לוי חופש ישבו על הדרך, ליד המשאיות, מחוץ למיצר, וחיכו להוראות.
דווידי החליט לשלוח ג'יפ (רכב משוריין לא היה לו) אל תוך המיצר, כדי שימשוך אליו את אש המצרים וכך יגלה את עמדותיהם. לנהג הג'יפ הזה לא היה סיכוי להישאר בחיים. "דרוש לי מתנדב," אמר דווידי לפקודיו. "זאת האפשרות היחידה לגלות את העמדות המצריות." רפאל איתן התנדב ראשון, ואחריו התנדבו חיים נאדל ומשה וחצי. מהנהגים התנדבו יהודה קן-דרור ורפי אפרתי. דווידי בחר ביהודה קן-דרור.
"יהודה ישב כל הזמן על-ידי, צפה על השטח וראה את המצב," סיפר דווידי. "בשבילו לא היתה זאת התנדבות לדבר בלתי-ידוע. הוא עקב שעות אחרי מהלך הקרב וידע שמעטים סיכוייו להישאר בחיים. כשהתנדב התבוננתי בו. בפניו היה חיוורון של תודעת המוות, אך גם היו בהם קווי החלטה נחושה. הוא לא היסס, רק שאל בשקט איך לנסוע ומה בדיוק לעשות. אחר-כך עלה על הג'יפ, התניע אותו וזינק לתוך המיצר."
במכשיר-הקשר הורה דווידי לקפוסטה ולגור לנצור את האש, לעקוב אחרי מסלול נסיעתו של קן-דרור ולזהות את מקורות-הירי. קן-דרור הגיע לעיקול הדרך. האש נורתה עליו משני עברי הדרך. הוא התקדם עוד מאה מטרים, נפצע קשה וקפץ מהג'יפ.
גור וקפוסטה לא זיהו את מקורות-הירי, אך מדברי שניהם למד דווידי את המבנה הטופוגרפי של המיצר, ואפרים ברנד, איש הסיירת, הבין שהאש באה מהמדרונות. בג'יפ של קן-דרור נפגע המנוע והצמיגים נוקבו. שעות אחדות שכב קן-דרור, פצוע בכל גופו, מאחורי צמיג מנוקב בצד הדרך, אחר-כך התגלגל אל הוואדי - המוגן מאש. זחל"ם בפיקודו של דן זיו נכנס למיצר בעקבותיו, אך אנשי הזחל"ם לא ראו אותו בתוך הוואדי. המחלקות של חופש ושל לדיז'נסקי נכנסו למיצר בחשכה וטיהרו אותו אך לא הבחינו בקן-דרור. בכוחותיו האחרונים זחל קן-דרור כמאתיים מטרים והגיע אל מחוץ למיצר, שותת דם וכמעט חסר-הכרה (הוא הוטס לישראל ואושפז בבית-החולים "קפלן". כחודשיים שכב בבית-החולים. היה נדמה שהוא יבריא, הודות לחוסן גופו, אבל ב-2 בינואר 1957 מת בגלל שטף דם פנימי).
כשהגיע צביקה דהב אל חופי וביקש ממנו לשלוח עזרה ללכודים בוואדי ארגן חופי את פקודיו לחדירה אל המיצר ממערב, ואת דהב שלח בחזרה אל מוטה גור, יחד עם רב-סרן משה ינוקא. ממזרח שלח דווידי אל המיצר את דן זיו, מפקד-מחלקה מהפלוגה של לדיז'נסקי, עם ארבעה לוחמים בזחל"ם, והורה להם ללמוד את מבנה השטח, לפנות פצועים, לחזור ולדווח. זיו פתח ניצרה של רימון עשן ובחסות העשן חיפש את עמדות המצרים מבעד לחלון הפתוח של הזחל"ם. ליד העיקול נורתה אש חזקה על הזחל"ם, וזיו הבחין בעמדות המצריות שעל הגבעה הצפונית אבל לא בכוכים שבמורדות הגבעה הצפונית והגבעה הדרומית. הזחל"ם חמק מפגזי הבאזוקה וזיו ראה ג'יפ ובתוכו גוויה נשענת על ההגה, וסבר שזאת גווייתו של קן-דרור; היתה זו גוויתו של סגן מפקד פלוגת השריון ששלושת הטנקים שלה נכנסו למיצר. הזחל"ם של זיו הגיע אל שלושת הזחל"מים והאמבולנס שבין השלוחה המזרחית של הרכס הצפוני ובין רכס-העיקול, ליד המצוק הצפוני. הלוחמים משלושת הזחל"מים הסתתרו תחת כלי-הרכב, המומים ואדישים. הנהג של זיו סובב את הזחל"ם שלו בתוך המיצר הצר, תחת האש, ומפעם לפעם איבד את השליטה על עצמו. זיו ירד מהזחל"ם וחשוף לאש הורה לנהג להתקדם בעקבותיו, מטר אחרי מטר, עד שהושלם הסיבוב. כשעמד הזחל"ם לבסוף עם הפנים למזרח ניגשו זיו ופקודיו אל הזחל"מים התקועים, לפנות את הפצועים.
"הנצורים היו לאחר יאוש," סיפר הסמל יגאל מינצר. "ביקשנו מהם לסייע לנו להעמיס את הפצועים (על הזחל"ם) אך הם התעלמו מן הבקשה, ורק הזהירונו שלא נתהלך גלויים, לבל ניפגע. כדי לערדד את רוחם ירדנו מהזחל"ם אל האמבולנס, חילצנו ממנו שישה פצועים והעברנו אותם לזחל"ם."
במדרון הגבעה הצפונית ראו זיו ופקודיו את לוחמי הסיירת בהסתערותם השלישית והאחרונה, ורגע אחד לא ידעו אם אלה יהודים או מצרים.