טוראי אליעזר פלדמן ז"ל

יש לי דוד בהר הרצל. דודי המת אליעזר, שאת שמו ואת זכרו אני נושא. דודי המת אליעזר, שאת תווי-פניו ואת מתאר גופו נושאים אחי ובני, בשינויים קלים ובדמיון מפחיד.
דודי המת אליעזר, שהחלל מרגע נפילתו שם, במעבר המתלה, אלף תשע מאות חמישים ושש, הולך ומתרחב, הולך ונפער.
מגיל רך מאוד אני זוכר עצמי שם: עומד מול חלקת הקבר הצנומה, בחלקת חללי מבצע קדש, קצת מתחת לחנה סנש ולחבריה הצנחנים ממלחמת העולם, פרא-האורנים מבטל עצמו למול התספורת הצבאית שעשתה יד אמונה לשיחי הרוזמרין שעל המצבות ובכל מקום.
עומד מול הכתובת הצנועה:
רב"ט אליעזר פלדמן, בן יחזקאל ומרים.
נולד בפתח תקווה. נפל בקרב המתלה
כ"ו חשוון תשי"ז.בן 18 במותו.

מול הרגשות המתערבבים, צער וגאווה ופחד עמום, שנחבטים זה בזה.

מגיל צעיר אני חש ברעד הזה שחולף בגבו של סבי, במחשבות הרודפות על גורל העוקד והנעקד.
שם, מול כל המזבחות,בקצה החלקה, רואה אם זקנה רכונה, כמעט חובקת את השיש הקר. שרידי משפחות באים אל המקום. לא שיש להם בעיות בזיכרון. תאמינו לי. זה איננו מרפה.
וכך, מספר ימים בשנה, באים להנכיח את הזיכרון, את העמידה שוב יחד, כביכול.

ובאותם ימים, מה קורה שם, בהר הקדוש הזה, לאחר שהטקס נגמר?
ובשאר הימים? מה על שאר הימים? ובלילות?
פעם חשבתי שבלילה,כאשר איש איננו מבחין, הם מגיחים ובאים, איש-איש ממקומו, ממעבה היער שסביב. יש נושאים עצים על גביהם. יש נושאים חבר המתקשה ללכת. יש הנושאים זיכרון.
כך הם נאספים לצד החלקות השונות.מוצאים פיסת אדמה, או סלע גדול. מקוששים זרדים למדורה קטנה.
יושבים ושותקים.
מלטפים איש פצעי רעהו.
לאט-לאט מישהו מתחיל בדיבור. מספר על שם, על ההוא.כתף אל כתף נשזרים זיכרונות לשרשרת גדולה. שיר מתחיל להתפזם. פה ושם נשמע בכי קטן, או צחוק מוחנק. ושם, באמצע החבורה, יושב דודי המת אליעזר, הג'ינג'י הקטן הזה ושתי עיניו הירוקות הבורקות. חבוק ברעו הטוב שמיהר להציל.

יושבים כך, עד שלפני עלות השחר, עם ציוץ ציפורים ראשון, שבים איש-איש למקומו. ורק רחש עמום באורנים עוד שומר לנשיית-הזיכרון.

(אליעז כהן, אחיינו)