טוראי מיכאל דמבסקי ז"ל

מיקי בן ה-11 היה אחד מתלמידי בכיתה ו' בביה"ס היסודי "תל-חי" בנוה שאנן חיפה, שלוש שנים זכיתי לחנכו עד סיימו חוק לימודיו. זוכרני אותו נמוך וקטן, חייכן וביישן, אך כאשר צחק צחקו עמו גם עיניו. לא היה מן התלמידים השקדנים ביותר והעדיף את התכליתיות של המילוליות ולכן הצליח ביותר במקצועות הריאלים והסתפק בהישגים בינוניים במקצועות ההומוניסטיים. היה דייקן. דומני שמעולם לא איחר לביה"ס. מילא תפקידיו בנאמנות וניסה לחפות על ביישנותו במעשי קונדס עם החבר'ה, על מנת שלא לבייש, אהב מאוד לטייל ותמיד היה בין החלוצים שבצועדים בטיולים הרבים שערכנו. אהב את חבריו ואהב חברותא. בהגיעו למצוות רצה לשתף את ילדי הכיתה בחוויה משלהם וביקש מאביו שיסיע את התלמידים לטיול כשי שלו ליום שמחתו, ואמנם זכינו בזכותו לטיול מהנה באחד מבסיסי חיל האויר.

מיקי בחר להמשיך לימודיו בבית ספר חקלאי. לימים, עמד על בחירתו זו ועל המניעים לכך. אמר לי: "אהבתי את הפלחה, עבודת האדמה קוסמת לי והטרקטור מושך אותי". על שאלתי מה מצפה הוא לקבל ממקצועו כחקלאי לעתיד, ענה בלשונו הלקונית: "סיפוק, מרחבים, להיות לבד בשדה".
הימים חולפים... מיקי שרת בנח"ל. חברים רבים שהיו חברים בתנועת נוער, לא עשו זאת, ואילו מיקי - שלא השתייך לתנועת נוער - ראה את מקומו בנח"ל כהמשך טבעי ללימודיו בביה"ס החקלאי. תוך כדי שירותו פגשתיו בכורזים. עדיין חייכן היה בעיניו ובליבו, אך גבר תמיר, בטוח בדרכו, מצא את זהותו האמיתית. לא ראה עצמו כגיבור וסלד מכל "הילה" גם בזמן שירותו בכורזים בימיה הקשים כשהסורים איימו עליה - וגם לאחר מכן כשבחר למצוא מקומו בכפר עזה בגבול הרגיש והמסוכן של רצועת עזה. רבים דיברו בזמנו על "הגשמה", מיקי לא דיבר, הוא פשוט "הגשים".
זכיתי לראותו ביום כלולותיו במשקו האהוב. מאושר היה, אוהב ונאהב, מוצק ובטוח מאחר ששורשיו חדורים עמוק באדמת הנגב.

לפני כשנה, נפגשנו בפעם האחרונה והוא אז אב לילד. השיחה התגלגלה על דא ועל הא. כדרכו מאז ומתמיד היה גם אז פשוט וצנוע, וללא שמץ של חשיבות או גאווה סיפר לי על עבודתו האחראית בצילם של חבלני האויב. רק פעם אחת קרנו פניו ונראה כגאה מפועל ידיו. היה זה כשסיפר לי על ה"בן" שאימץ יחד עם רעייתו, הילד שרבים כבר התייאשו מלשקמו ואילו הוא הצליח למצוא מסילה ללבו של הנער, לרקום קשר כן והדדי עמו...