טוראי מיכאל דמבסקי ז"ל

שנה לנפול חבר

עברה שנה... האם באמת עברה שנה...?
אותו יום שחור שטוף שמש,
נקצר פלח...
רגבי עפר כיסו את איש האדמה...
עדיין לא הספיק לגמור את הקציר...
רק כדור מרצחים יכול היה להפסיק את מיקי
מעבודתו בעונה הבוערת...

... השאלה האחרונה ששאלתי את מיקי היתה: "מה אנחנו עושים מחר?" הפגזים של מלחמת ששת הימים שרקו מעל ראשנו והתפוצצו סביב, השדות שלא הספקנו לקצור-בערו, ואי אפשר היה להוציא את האף מהמקלט. שמענו שכבר כובשים את העיר עזה, וכמובן מאליו ענה: "...מחר יוצאים לעבודה, כרגיל".
עבודה, אדמה ואדם - היו שלוש האהבות הטבועות באופיו מיום שהכרתיו בכפר-גלים.
...סוף קיץ 1956... היינו אליפים... והנה הוא: החיוך שתפש קבע בקלסתר פניו, חרץ קמטי עליזות בזויות עיניו, שגילו ערמומיות תמימה. רעמת שער שחורה ורגלים יחפות סמלו את צניעותו.
בביה"ס לא נחשב שקדן גדול, מפני שמעולם לא הקדיש תשומת-לב מיותרת לעצמו וללימודיו. עבודה וחברים היו חשובים בעיניו מחימום הכסא, ומשום כך לא פנינו אליו בבעיות חשבון תנ"ך או הסטוריה, אפילו את המערכת של יום מחר לא תמיד ידע.
אך... אך כשלחץ לחבר משהו... משהו על הלב פנימה, התיצב לפתחו של מיקי, כי ידע אותו חבר שמצא אוזן קשבת.
ומיקי... או כן, מיקי כבר הבין, הוא ודאי כבר יעשה משהו, הכניס את חברו תחת "כנפי שכינתו", והיו יושבים שעות ומשוחחים, ומצננים נפשות צעירות שנתגעשו. היה מוכיח במלים פשוטות ובהגיון, שאין מקום לדיכאון, ולפעמים לא היה צורך במלים, הוא היה מרכז מבט חד אל מול עיניך וזה שכנע לעתים יותר מאלף מלים מנחמות.
ועינים אלה דברו אל המורים, דובבו חברים וצעקו אל הבנות...
...היה לו תחביב, לתקוע זוג עיניו אל בת מסוימת עד שזו נאלצה לעזוב את המקום מלחץ מבטו.
את הכשרתו החקלאית בביה"ס התחיל בפלחה. הוא אהב את השדות המרחבים ואת הטרקטור. הוא לא התחשב בשעות עבודה, וכדי להוכיח זאת לא ענד שעון. עבד על פי השמש, הרגש והקיבה. השמש היתה הסימן להבדיל בין משמרת יום ומשמרת לילה, הרגש קבע מתי צריך להפסיק לעבוד, וקיבתו המקרקרת קבעה את זמני הארוחות.
בצבא הוא לא הבריק, ואף ניכר רישול מה בהופעתו, הברק והמשמעת לא היו לרורו, והוא צחק "לסבונים" שדאגו להופעתם הצבאית ולמשמעת הברזל. אך במצבים הקשים, במסעות או בריצות הארוכות, כשכל אחד נאנח לעצמו, חפשנו את קרבתו.
בהכשרה בגניגר היה לנו לסמל העבודה, והיה ממעצבי דמותו של הגרעין בשטח זה, למרות שלא נבחר לועדות, לשבת בועדות לא היה לפי טעמו הוא נתן רק דוגמא אישית.
יחד עמנו הקים את האחזות אלמגור.
...השתחררנו מהצבא, הגענו לכפר עזה, וכפי שהכרנוהו, המשיך באהבתו הישנה - הפלחה. וקבל לידיו את הענף, לעבוד במחיצתו היתה חויה, כל מה שדרש מאתנו עשינו בלב שלם.
תמיד היתה הרגשה שהוא עמנו, גם אם עבדנו חלקה המרוחקת ביותר מהבית, ידענו שמיקי יבוא לבקר, ולא דאגנו, כי איננו לבדנו.
בתקופה מסוימת הוא הפך בכפר עזה למאמץ הבלתי רשמי של הגרעינים והבודדים שהגיעו למשק. כל מי שבא מצא את הדרך לחדרו, והחדר צר מלהכיל, כולנו באנו אליו, ידענו ששם יש חבר, יש מי שיעודד, אם רצינו "להתחיל" עם אחת הבנות הלכנו למיקי, וגם הבנות באו אליו, אולי לאותה מטרה. ידענו שנהיה במחיצתו של איש ישר ואמיץ.
קנאתי בו, לא היה בלקסיקון שלו המושג "פחד". בראש וראשונה לא פחד מהאמת במקרים רבים האמת פגעה בו אך לא פחד להודות אפילו אם זה היה כשלון, וגם אומץ לב היה לו. לא לקח עמו נשק כשיצא בלילה לשדה. גם לווי לא לקח עמו, הוא היה בטוח שלא יקרה לו דבר.
...בבוקר בהיר אחד יצא מיקי כדגלן, לאותת למטוס ריסוס. וכמובן התנדב להיות בצד הגבול. כדרכו: יחף, פרוע בלורית ודגל לבן על כתפו, הלך לעבר הגבול. פתאום, הבחין במכונית או"ם, מתוכה קפצו 6 חיילים, ברובים מכודנים והם רצו לקראתו כשנשקם מכוון. מיקי לא הראה שום סימני פחד, המשיך בנתיבו אל מול הגבול. כשחיוך רחב נסוך על פניו, לתמהונם של ה"או"מניקים" לכשהגיע לשביל הפטרולים, (הוא קו הגבול) הסביר להם באנגלית מגומגמת ובתנועות ידים, כי הוא לא מתכונן לעבור את קו שביתת הנשק. אלא לאותת למטוס ריסוס. אחרי המקרה סיפר לנו שהוא פחד מעט, הם היו ששה חמושים, ומיקי רק עם הדגל הלבן. אך התגבר על עצמו תמיד ידע להתגבר על עצמו.
...ערב מלחמה, הוחלט לעשות תמרון בכפר עזה, לבדוק את כוננות האוכלוסיה, באמצע התרגיל הגיע רץ מסעד להודיע: "המתבן בסעד בוער". קפצנו מיד על העגלות ונסענו, (התרגיל כמעט נכשל בגללנו) הגענו בידים ריקות, קיווינו למצוא כלי כבוי בסעד. והתפלאנו שמיקי לא בא אתנו, הוא לא נתפס לבהלה, נעלם וכעבור דקות הופיע עם ה-D.4 הוא הבין שבידים ריקות אי אפשר לעזור. והטרקטור יעשה טוב יותר, ומהר יותר.
מיקי עבד כמו שד, ונלחם על כל חבילה, הוא עזב את המתבן עם אחרוני החברים מהקיבוץ השכן. חובתו היתה להיות ראשון העוזרים ואחרון העוזבים.
גם בדליקה הענקית בנחל עוז היה הראשון שהבחין בה. הדליקה פרצה בגלל יריות מהגבול, והכוננות באיזור הגיעה לשיא. אך מיקי לא שם לב לסכנות. אירגן כמה חברים ונסענו. בנחל עוז ישבו כל האנשים במקלטים, ולנו הודיעו להסתלק, כי היה חשש להתערבות צבאית.
מיקי לא הבין איך מפקירים את השדה לאש, ויצאנו אחריו. השרפה היתה ענקית, כאלפים דונם חיטה כבר נשרפו, אך יכולנו לה, תודות לערנותו, אומץ לבו, ואהבתו לשדות.
...ואחר כך באה המלחמה. ומיקי אתנו בעמדות, השדות בוערים לעיניו והבחנתי באי שקט שבו, לא הפחד קנן בו, אלא חוסר המעש. לשבת סתם כך בחיבוק ידיים, ולראות איך השדות כלים לעינינו...
...על כל המכשולים יבול היה להתגבר רק כדור מרצחים יכול לו...
...עדין לא גמר את הקציר...
נקצר "הפלח"
האם עברה שנה...?
...ואנחנו כה אהבנוהו...

ראובן בן-שחר