סג"מ צור גולן ז"ל

בן שלי / אמא
"אנחנו לא נפרדים", כתבת בסיום י"ב והרטטת לבבות.
מי פילל שאזעק אליך, אל מצבת האבן הדוממת, וזעקותי תתפזרנה ברוח, תנשאנה בואדיות, בגבעות, ואין גבול לכאב ואין עומק לתהום.
אתה - וזכרון, הלא אלה שתי סתירות, שני הפכים קיצוניים, שהשכל אינו תופס. כל ישותי מתקוממת, והשאלות למה, ואיך, ואילו, חותכות בבשר החי בשיפודים מלובנים ואינן מרפות.
אכן יקירי, אנחנו לא נפרדים ולעולם לא נפרד. כי הלא שוב אני נושאת אותך על לוח ליבי, ושוב הפכת לחלק ממני, לבשר מבשרי. אולם הפעם אתה אתי לנצח, ואין עוד כוח בעולם שיוכל לקרוע ממני את השלמות והיופי שהתגלמו בהויתך.
וכך תהיה אתנו - תמיד צעיר. שיבה לא תעלה בשערך השחור, הברק בעיניך החומות, היפות כל-כך, ראי הנפש שדרכן השתקפה אישיותך המופלאה, הברק לא יועם. גומות לחייך, והחיוך שובה הלב, לא יעלמו בקמטי הגיל. קומתך התמירה לא תישח. לעולם תישאר בינינו מרחף, נוגע לא נוגע. קולך מהדהד באזני הרוח, מתנגן באזני הזכרון, וצחוקך מצלצל מעבר לזמן. האהבה הגדולה שלנו משאירה אותך חי בכל יום ובכל שעה. צדקת, בן, אנחנו לא נפרדים.

אמא