שבת, 30.1.88 שטח 105
הורים יקרים
כפי שאתם מבינים מהכותרת איני נמצא כרגע בבית, אלא בשטח אימונים. כל הפלוגה יצאה הביתה ופה נשארנו 7 חברה לשמור. זה לא עונש אלא פשוט הגרלה. כל מחלקה היתה אמורה להשאיר שני חברה אז עושים הגרלה שנקראת 'מספרי מוות'.
התחלנו את הטירונות במחנה 80 שכללו בעיקרם לימודי נשק מסוגים שונים, אך כמובן גם "איפוס" למסגרת החדשה ותחילת פיתוח הכושר הגופני. קשה להגדיר תקופה מסוימת בה נמצאים בהלם, כי לומדים כל דקה משהו חדש. בסלנג הצבאי זה נקרא להיות "צעיר" או "ביזון". כמובן שתמיד אהיה "צעיר" ביחס לותיקים, עד שיגיעו "צעירים" ממני.
בשבועיים הראשונים היינו בשטח והתחלנו לעבוד חזק על כושר ועל מסעות. ישנו באוהלי סיירים והתחלנו להרגיש על גופינו מה זה אומר להיות חיילי חי"ר. עד אז גם מזג האויר האיר לנו פנים ולא ירד גשם בכלל. בשבוע השני של המטווחים התקיים מסע תג ובאותו ערב השבעה בכותל.
השבוע הזה היה אחד השבועות הקשים בחיים שלי. דבר ראשון ירדו במשך שבוע באותו אזור 200 מ"מ גשם, ובמשך כל השבוע היינו רטובים וקפאנו מקור. כשהתאמנו זה היה מאד לא נעים. למרות שמידי יום היו מחליפים לנו את הבגדים ושקי השינה הרטובים, זה לרב היה נרטב מחדש. גם לאחר ספטמבר הגשום בקנדה, לפני שנה, אני מוכרח לומר שבחיים שלי לא ראיתי כמויות כאלה של מים יורדות מהשמים. למרות כל אלה הצלחנו לשמור על מוראל גבוה. השבוע הסתיים במסע 22 ק"מ חציית עמק יזרעאל (איני צריך לספר לכם על אדמת עמק יזרעאל, אחרי שבמשך שבוע ירדו עליה 200 מ"מ גשם). המסע הזה היה קשה מאד ומספר חברה הגיעו לאפיסת כוחות (מה שנקרא - "נשפכו"). אנחנו, רובנו, דחפנו וסחבנו את החברה הללו מאחור.
השישי והשבת שלאחר מכן היו גשומים מאד ונוראים מבחינת מצב הרוח של החברה. ביום שלישי יצאה סוף סוף השמש ואנחנו ביקשנו מהסגל שעתיים כדי שנוכל לשוחח ביננו לבין עצמנו ועשינו שיחת מחלקה. מאז הלך המצב רוח והשתפר - ושבוע החוליה הסתיים כאשר מצב הרוח מרומם ביותר.
אמנם הדברים נראים קשים ומבאסים - ולפעמים הם באמת כך - אך אני רוצה שתדעו שתמיד תמיד, כשמסתכלים אחורה, מתפוצצים מצחוק על כל הקטעים הכי נוראים והכי קשים שיש. וזה מגבש, מגבש מאד.
לגבי ההשתלבות שלי במסגרת, אז היא קצת שונה ממה שחשבתי. לא תמיד מי שהיה אדם טוב או תלמיד טוב, יהיה גם חייל טוב. להיות חייל זה המון דברים שצריך ללמוד ולהשתפר. חי"ר וצנחנים זה לא צחוק. ובשביל להיות טובים - הכי טובים - חייבים לעבוד קשה מאד ולהתאמן חזק מאד. עד עכשיו, כל החיים שלי, היה לי קל לעמוד בכל הדרישות שדרשו ממני. ואם לא רציתי לעמוד בהם - היתה לי האפשרות לא לעמוד. פתאום הגעתי למסגרת שאני חייב לעמוד בדרישות - ופתאום הן קשות לי - וזה לא "בא בקלות". אבל כשעומדים בדרישות, גם הפיזיות וגם הנפשיות, מרגישים סיפוק אדיר. וזה כמובן מחשל. אמנם אני רק בתחילת הדרך מהבחינה הזו - אך אני מרגיש שאני לאט לאט מוצא את התלם.
כשאני מגיע לגבים זה נהדר. שלא תחשבו שאני מגיע וחולם למצוא אותכם שם. אני בנוי במערכת ציפיות שונה - וזה קל. השאיפות שלי זה לפגוש את החברה, לנוח ולישון. חייקה ומשפחת לימור מטפלים בי בצורה נהדרת. הכל בטבעיות ובאהבה אמיתית. גם אצל משפחת צח נעים לי מאד ואני חוזר תמיד ביום ראשון עם עוגה מצלילה. גם חבילות אני מקבל מאסנת, ממשפחת לימור וממשפחת צח. בקיצור - אני מסודר. אני משתדל גם בשבת בערב להיות אצל סמדר ולהתפנק אצלה, כי נעים נורא להיות אצלה בבית.
שכחתי לכתוב על החברה פה במחלקה. זה אולי נשמע שחצני, אבל הקיבוצניקים הם עם מיוחד. המוטיבציה פה היא גבוהה והחברה על הכייפק. גם יש לכולם המון במשותף וזה כייף. גם הסגל בנוי ממפקדים מעולים, ועכשיו, שמתחיל להשבר הדיסטנס, מגלים גם את האדם שמאחורי המפקד וזה כייף.
הכי חשוב - אל תדאגו לי. אני מרגיש על הכייפק ושומר על מוראל גבוה - ואפילו מתחיל להנות כאן.
אוהב אותכם
צור