סג"מ צור גולן ז"ל

אמא אמרה פעם שהדבר היחיד שהפריד אותנו מלהיות תאומים, היו שנתיים וחצי. ואולי משום כך אני מרגישה לפעמים כאילו חסר לי חצי, וזה הרבה, וזה כואב.
ואני, מנסה למלא את החלל העצום הזה במלאי הזכרונות המשותפים שלנו, נזכרת בילדות שלנו.
שיחות הנפש הארוכות והביחד האוהב, בלי גבולות, בלי סודות, תמיד גלויים, תמיד פתוחים אחד אל השני - מתוך תחושה שסוד מפניך או מפני יהיה בגדר בגידה.
זוכרת אותנו - אני בת 15 ואתה בן 12.5, כשהיינו הולכים מחובקים והיית לוקח ממני את הקפקפים - כדי להיות באותו הגובה, וכש"ביליתי" איתך לילה בבית החולים - כשסבלת מאחד ההתקפים של האבנים בכליות. אמרת לי אחר כך שגם כשהיית מעורפל מהתרופות שקיבלת, הרגשת שאני שם, שאני איתך. במשפט הזה, צור, אמרת בקול את מה שהיה ברור לשנינו כל השנים, שתמיד היינו ונהיה אחד עם ובשביל השני.
את הבטחון הזה, צור, לקחת איתך, והשארת אותי - חצי.

עדי