סג"מ צור גולן ז"ל

בני האהוב / אבא
אני מחזיק בצרור מכתביך, קורא את שסיפרו עליך חבריך, מדפדף באלבום, משחזר תמונות מחייך, ומהרהר; כמה עשיר היה עולמך הצעיר, ואיזה עתיד יפה נכון לך. אמנם פליאה הביעו חבריך - אף פעם לא דיברת על תכניותיך מעבר לתקופת הצבא. רצית לסיים את קורס הקצינים, ללכת להיות מפקד מחלקת סיור, וזהו. אומרים שזו היתה דרכך, כל פרק קטן בחיים היה קטע חיים שלם שבו השקעת את כולך; "עכשיו אני הולך להיות קצין, אז אני עושה את זה עד הסוף".
אבל עבורי סודך היה גלוי, חשתי בו. אותו סוד שגילית לחברך הטוב כשבוע לפני שהשיג אותך הכדור. "אחרי הצבא", סיפרת לו ברגע של גילוי לב, "הייתי רוצה לעשות איזה שהוא פרוייקט משותף עם אבא שלי".
כל נער רגיל מנסה להתמרד על מנת להוכיח את עצמאותו. כל נער בגילך מנסה להיפרד מהמשותף עם הבית. אבל אתה, צור, לא היית נער רגיל. אתה ידעת לבנות לעצמך עולם משלך, תוך דבקות מפליאה בכל מה שהאמנת ורצית להשיג. ויחד עם זאת, ידעת לשזור את המשותף עם כל אחד מאיתנו. לכל חבר הענקת את התחושה שהוא "החבר הכי טוב שלך", עם כל אחת מאחיותיך טיפחת את המשותף לך ולה. לאמא נסית להעניק שקט ובטחון - הנה יש עוד גבר במשפחה שאפשר לסמוך עליו, ואותי אהבת לשתף ב"פרוייקטים" שלך.
כל משימה שלך, בזכות השלמות והדבקות בה, הפכה לפרוייקט. אם אלו הרהיטים שבנית בלילות, או העליה לתורה בשני בתי כנסת, "כדי לכבד גם את זכרו של סבא". פרוייקט הסיום במגמה, או השהות המשותפת בקנדה. החוויות, הטיולים בחיק הטבע, הנסיעות לאוניברסיטה וההדרכה. ואתה, בחן ובהומור המיוחד שלך מיד מרשים וכובש את הנוער במקום. כל אלה היקנו לנו תחושת שותפות ורצון להיות ביחד. זאת היתה תקופה נפלאה, אבל אגלה את הסוד, גם תקופה מלאת חרדות. הנה אתה חוזר לארץ, מתנדב לקצונה, משרת בלבנון. ומי אורב לך בפינה? ומה מצפה לנו? הלב חרד.
ושוב בארץ, ושוב פרוייקט - עבודת החשב"צ בקורס קצינים: "תכנון תקיפה וכיבוש יעד". ולא חשוב שמדובר ב"תרגיל בית ספר", ולא חשוב מה כתבו האחרים. עבורך, זה חייב להיות מושלם. לא יוצאים לפעולה אם אין תיאור מדויק של השטח, אם לא עורכים תהילה הערכת כוחות שלנו ושל האויב, אם לא מנתחים את כל האפשרויות לכיבוש היעד, אם לא מנמקים מדוע יש לפסול אפשרות אחת ולבחור באחרת, אם לא מכינים חלופות לכל מצב - מהיתקלות באויב ועד ליציאה מהשטח. מה לפוצץ ומה לקחת. ואם כמפקד תיפגע, מי יחליף אותך. הכל מתוכנן, הכל מחושב.
והעבודה מוכרחה להיות מודפסת, מוצגת למופת עם טבלאות ושקפים, מפות שטח וצירי תנועה. וגם הפעם אני שותף. שתי יממות רצופות ליד המחשב; "תזיז את השורה הזו ימינה, תעביר את המילה הזו שמאלה..." לא יתכן שתישאר אפילו טעות אחת - הרי בחיי אדם המדובר!
והשיחות המשותפות. השיחות בארבע עיניים שאין משתפים בהן את הבנות. אחרי שתיית הקפה, אחרי הצחוק והחן שבמפגש המשפחתי, היינו מתבודדים לנו ומשוחחים, על העבודה שלי ועל הדאגות שלך. על המארב הראשון לחוליית מחבלים ליד גדר המערכת, כאשר ביקשת רשות לפתוח באש וזו לא ניתנה, ועל המפגש עם מניח מחסומים בגדה, כשהיתה בידך הרשות, ולא ירית.
ובית הספר לקצינים - עבורך זה היכל הקודש של צה"ל. יש לך ציפיות ויש לך אכזבות. הכיצד יתכן שמפקדים יתייחסו למקום ולתפקיד שלא ברמת הציפיות שלך, לא כפי שהיית אתה נוהג. "זה נס שזה נגמר עד עכשיו בלי אסון", אמרת שבוע לפני ששילמת בחייך את מחיר המחדל.
וחלמת שנעשה פרוייקט משותף. "יש לי מערכת יחסים מאד יפה עם אבא שלי", אמרת לחברך ועוררת את קנאתו. אבל מעכשיו צור, אנחנו נישאר תמיד ביחד. אני איתך כאשר אני נוגע בחפצים שלך בבית, אני איתך כאשר אתה מביט בי מתוך התמונה שצילמתי אותך במדים. אותו צילום בשעת בוקר מוקדמת, כששאלת אותי, "מה אתה צריך את התמונה שלי?" אילו ידעת עד כמה אני צריך את התמונה שלך. התמונה עם החיוך הביישני וגומות החן. ואני איתך כשאני יורד עם אמא אל בית הקברות, להשקות את הפרחים המקשטים את קברך. אני איתך עם הכאב והגעגועים החזקים לימי השישי, כשאתה מגיע הביתה עם החיוך והחיבוק ה"אהלני" שלך, לימים הנהדרים שהיו לנו ביחד, ולעתיד שהיה יכול להיות כל כך יפה. אני איתך כשאני מתעורר בבוקר, ומרים ראשי מהכר הלח.

אבא