דמעות חונקות את נשמתי בבואי לעלות זכרונות על חייך הקצרים.
דמעות מערפלות ומטרפות את חושי, כי איך אוכל לעמוד ולהמשיך את ימי החול בלעדיך.
עז רצוני לשבת ולכתוב לך בלי הפסק, לכתוב ולקיים שיח אתך, כי רבות שוחחנו ולא סיכמנו.
רק אתמול החזקתיך בזרועותי, חיבקתיך לליבי בחוזקה, טיילנו בשבילי הקיבוץ, בשדות, וכה גאה הייתי אתך, כה אהבתיך ואושר רב הסבת לי.
לימים, גדלת והתפתחת ולנער היית ואז העסיקו אותך בעיות שונות ומה שמחתי להיות לך לעזר בהתלבטויות שלך, למרות שלא תמיד קיבלת השקפותי.
כל זה חלף ללא שוב.
שוב לא נשב יחדיו ושוב לא נשוחח.
אהבת את הנוף, את המרחקים, לכן הרבית לטייל ולנדוד. ימים ושבועות היית מבלה בטיולים, ואנו ציפינו למכתביך, לתמונות, לסיפורים לאין ספור.
כל זה חלף, כל זה איננו עוד... שוב לא נחכה לשובך, למכתב וסיפוריך על הואדיות, הצמחיה והחבר'ה הטובים.
כמה אהבת את חבריך, כמה אהבת את החיים, תמיד לא מש החיוך מפניך, כה אהבת את נחום ואת עדה, כה קשור היית לנכדים שלנו, היית להם לאבא קטן בתקופת הלימודים של אורי. כה אהבת את אמך "הדאגנית", כפי שכינית אותה.
נשארנו עם הגעגועים הכמוסים, הכמוסים לכל היקר בך, לאור עיניך, לחמימות הלבבית, לחברות האמת שלך. ורק בחלומות ובדמיונות שווא אפשר עדיין לראותך מתהלך ומקפץ בינינו.
מר בוכה הלב על גודל השבר והאסון אשר פקד אותנו.