"על תקופת ההכשרה אין לי הרבה דברים לספר. האמת היא, שלא ידענו מה זאת הכשרה, מה זאת חקלאות ומה זאת עבודה. אבל כולם נקלטו בחקלאות, כי שם היה צריך לעבוד, גם עם היה היסוס מה בהתחלה. וכך עבדנו ברפת ובלול. ברפת החליבות החלו מוקדם בבוקר, לאחר מכן היינו רותמים את הסוסים לעגלה ונוסעים שישה - שבעה קילומטר כדי למכור את החלב.
הבעיה שלנו היתה שהיו מעט בנות, אך לאחר זמן החלו להגיע בנות מתנדבות מהולנד, בלגיה ואנגליה והחיים החברתיים השתפרו. היו פעילויות תנועתיות והיתה עבודה קשה. מרכז החיים התנהל בחדר-האוכל."
מרסל שריקי מספרת:
"חיינו בהכשרה כמו קיבוץ קטן. היה לנו מחסן, רפת, לול, גידול חזירים, חדר-אוכל, מטבח, ענף יעור ומרעה. השליח מהארץ שימש גם כסדרן עבודה.
עבדנו שמונה שעות, החברים בענפי ייצוא והבנות בענפי שרות. בחורף היו חודשים רבים של שלג וכילידת קזבלנקה, הייתי רגילה לאקלים נוח והתקשתי להתרגל לקור העז. בכל חדר היה אח והיתה תורנות איסוף עצים להסקה. המזרונים היו עשויים שקי יוטה ממולאים בקש, אך התרגלנו לתנאים אלו. כולנו השמנו כי אכלנו הרבה לחם כפרי. בשר קיבלנו פעם בשבוע ומוצרי חלב רק לעיתים רחוקות.
האווירה היתה טובה מאוד ואירגנו פעילויות חברתיות בערבים. היתה עזרה הדדית ולא הרגשתי אף פעם שוני בין חברים ממוצא שונה. למרות הקשיים, תקופה זו זכורה לכולנו לטובה. אני למשל זוכרת שלאחר סיום העבודה בימי החורף היינו מצטופפים בחדרים שלנו כי חדר-האוכל היה קר מדיי. חלק מהחברים רצו לעלות למשמר הנגב אך "מזכירות הקיבוץ" קבעה שהיעד שלנו הוא בית-קשת.
כחצי שנה לאחר העליה התגייסנו לנח"ל ותקופה זו נשארה חרוטה כחוויה עמוקה בזכרוננו. לדוגמא, כל חיילי המחנה למדו את השירים שהשמענו במסעות המפרכים. הטירונות נמשכה ארבעה חודשים והיתה קשה מאוד.
בפעולת תגמול באזור ניצנה נהרג חברנו שמואל בן-חיים ז"ל מעמודי התווך של הגרעין."