טר"ש יוסף יוסי גל-עד ז"ל

יוסי שלנו, בן יקר ואהוב.

לא עבר זמן, ימים ספורים בלבד, מאז כתבתי לך את המכתב האחרון שכבר לא הגיע לידיך. בשעת כתיבתו ראיתיך לפני כשאתה קורא את השורות מאביך שמהוות את הקשר לבית שהיה לך יקר כל כך. ולא אמר לי לבי שבעוד שעות מספר יתחיל הקרב שיקרע אותך מאתנו. תיארתי לי איך שאתה מחייך קצת על דברי, חבריך. חיכיתי בעצמי קצת במילוי התפקיד שטבעו לכל אם ואם. וכמה טוב הכרתי אותך.
עליך לסלוח לי אם אני כותב אליך ועליך דברים שלא יישמרו בינך לביני. אני יודע שלא אהבת מעולם הפגנות באיזה צורה שהיא. אני יודע שהיה יותר לפי טעמך לבטא בשקט ולרמוז ברמזים את הרגשות שפונים מלב ללב. אבל רבים הם הקשרים של כל בן אדם בזמן חייו, ולא בן לבד היית לאם ואב, לא אח בלבד לאח ולאחות, אלא גם חבר בחברה שבחרת לך ושהכירה בך, וכעת כשכל הקשרי נותקו מצד אחד, כולנו מנסים לאסוף ולקשור את הקצוות, להתקרב אחד לרעהו, כל אחד משתדל ליצור לי לעצמו ולאחרים את תמונתך השלמה, ואני, שכול, כשלא יורשה לו לעצמו ולאחרים את תמונתך השלמה, ואני, שכול, כשלא יורשה לי לעולם לעזור לך ולהתאמץ בשביל בני האהוב, אני אסרב לתרום את תרומתי ליצירת תמונתך החיה? סלח נא לי, אם אם מספר.
חייך לא היו קלים, לא מפני שהיו חסרים לך האלף ואחד דברים שבן צריך לנוחיות חייו או כתנאי התפתחותו לא מפני שהיית חסר אהבת הורים, אחות ואח או פנוק ע"י קרובים וידידים או "חברה" מתאימה, לא בגלל סבת חוסר בכלל, אלא בגלל עודף, עודף אהבת החיי שראית סביבך ובגלל רגשי הרחמנות, על סבלו שהרי ידעת שלא יגיעו לעולם לסיפוקם, כשראית את התוצאות הדלות של מאמציך מול הצורך העצום לעזרה. צפרים שנפלו מהקן עכברים נכים, חתולים חולות, כלבים בלי קורת גג כולם היו קרובים לליבך, ולא היה לך סיפוק גדול יותר מאשר רשות הוריך להביא חתול "לטיפול" הביתה, לאכסן כלבלב מסכן עד שתמצא לו בית שיאמץ אותו.
לא שלא הרמת את ידך אף פעם נגד זולתך למרות שלא נולדת "פייטר, להפך, היתה תקופה שיום יום חזרת הביתה מבית הספר עם פצעים בגופך או בבגדיך. אבל הסבה שלפעמים נתבררה רק אחרי שבועות היתה למעשה תמיד פשע האויב אשר גרם את סבלו של משהו של חבר, של חברה, של כלב, של חתול, ולעתים גם שלך.
כמה מאושר היית שנתנו לך לעבוד בדיר, כך שיכולת להקדיש את היום וחלק הלילה לבעלי חי. כמה ספרת לנו בזמן החופש על כל תהליכי העבודה עם הכבשים, פתחת לך פסיכולוגית הדיר משלך והתגאתה עם תוצאות מאמציך. לא נשכח את המקרה עם הפרה שהתבישת להביט לה לעינים" אחרי שקלחו את העגלה שהיא ילדה. ולא נשכח את המקרה עם הטלה הקטן שבטעות הסתנן מעבר הגבול הלבנוני לתוך ישראל, "נאסר" כאן ע"י ענף של שיח ושהחזרת אולי נגד כל החוקים של המדינה ושל הזהירות לכבשת האם ולרועיו הערביים, מפני שלא יכולת לסבול את הבכי של אם וילד.
לא "פייטר" היית. אבל בכל זאת ידעת מתי עליך להיות קשה התחיל השרות הצבאי התחיל השפשוף חיים כה נוחים מהחיים הנוחים והשקטים בבית. וכתבת לנו: "השפשוף חזק, אני מנסה להיות חזק ממנו", ואחר רבע שנה: "… האמונים קשים מאוד, אבל עם קצת מצב רוח טוב ורצון חזק אפשר לעבור את הכל", הצלחת גם בניסיון, למרות הגעגועים לחופש ולבית שהם משותפים לחיילים בכל העולם. בחודש מאי 1955 כתבת לנו אחרי שחזרת מחופש לבסיס על ההבדל העקרוני בין ירת "הבית השקט והטוב" לבין האוירה הצבאית בבסיס ועל המעבר הפתאומי מאחת לשניה: "אני מביט על השעון החדש שנחתם לי ומונה בו את השעות שמפרידות אותי מהבית, 15 שעות בדיוק, וזה זמן קצר מדי כדי להתרחק מספיק מזיכרונות קטנים ונעימים של הבית". אבל חודשיים לאחר זה, בחודש יולי כשאתה חוזר לאותו הנושא כתבת: "… כבר הגעתי לדרגה כזאת שאני התרגלתי להתרגל מהר אחרי החופשים…".
ובכל זאת נושא החופש מופיע כמעט בכל אחד של מכתביך. לפני פסח, במרץ 1956, כתבת: "חופשת החג שלנו כמעט בטוחה חוץ מבמקרה יוצא מן הכלל. כל פעם נדמה לי שזה לי ליל הסדר האחרון שאהיה בבית. אבל כנראה שהצבא מאוד נדיב בענין זה, וחופשות באות בעתן". היה זה נבוי הלב? כל נדיבות הצבא אינה יכולה לאפשר לך עוד ליל סדר בבית.
"ליל הסדר" כתבת והתכוונת לאוירה הביתית המשפחתית שמגיעה בלילה הזה לעין שוא של אינטנסיביות. התכוונה לדאגת אם בשביל ילדה שאינה פוסקת אפילו אם הילד עובר אותה ביותר מראש לדאגה שאספת אותך כמו מעיל חם בליל סוער, התכוונת לשיחות אתי על ענינים "מבוגרים" צבא, משק התכוונת לספורים אין סופיים עם אח ואחות, ולאחרונה למשחקים עם בת אחותך הקטנה שלא שכחת פעם אחת לשלוח לה "נשיקה על המצח" במכתבך, התכוונת "לטריו שלנו", שישבנו בשחרית שבת אוחג, אתה עוסק עם הקלרינט מול בני עם החליל, ואני עם הויאולה בצד, ונגנו מוסיקה קמרית. לכן גם סחבת את "הכלי" תמיד אותך כשבאת הביתה, אפילו ליומיים בלבד.
כל זה פג. כגבר מבוגר החלטת היכן מקומך שבעת הצורך, ולא בית ולא קשרי הלב ולא תחביבים הזיזו אותך מדרכך. לפני פחות משנה בדצמבר 1955 כתבת: "בפעולה האחרונה של צ.ה.ל. (שאז לא ידענו עוד שהשתתפת בה) נהרג עוד מכיר. קשה לחשוב שהוא כבר החמישי בחודשים האחרונים, שאני מכיר באופן אישי, וזה מחייב. זה מחייב לא לעזוב את הנח"ל ולצאת לתזמורת הצבאית אפילו לוזה היה אפשרי וזה מחייב להשאר בגדוד הקרבי בו אני נמצא". ונשארת בגדו הקרבי, ונשארת בקרב, מלאת את חובתך במלואה.
עמדנו אתמול לפני קברך, על גבעת החול המבודדת, במקום שעברת על ידו בודאי לא פעם אחת. והוא קבר אחד בין קברות החברים שרא את חובתך להיות אתם. ואתה איתם.
סלח נא, עוד פעם, אם כתבתי לרבים ולא רק ממני אליך. אבל הם אינם כל כך רבים והם הם שיעזרו גם לנו לשמור את זיכרונך חיי לפני עינינו לנצח.

אבא