טוראי יצחק-יהודה אריה "בבה" גליקו ז"ל

דברים לזכרו- סוניה פלוט
בשנת 1960, כשקיבלנו את ההחלטה לצאת לשליחות בברזיל, משפחתנו היתה מורכבת מחמש נפשות: אמיר, אני, מיכל בת ה-6, עודד בן ה-3 ואריה, נער בן 18 שהגיע לארץ מארגנטינה. אריה נקלט עם קבוצת נערים בקיבוץ והצטרף אלינו כבן מאומץ, זאת למרות שהפרש הגיל בינינו היה רק 9 שנים. אמיר היה צריך למלא תפקיד של ראש המחלקה לנוער והחלוץ, וגם תפקיד נוסף של גזבר הנהלת עליית הנוער.
ניסינו לשכנע את אריה שידחה את הגיוס לצה"ל ויצטרף אלינו. הוא סירב בתוקף, כי רצה לשרת יחד עם כל חבריו לגרעין. דיברנו על כך שכאשר הוא יסיים את השירות הצבאי, הוא יבוא אלינו ויכיר את המשפחה המורחבת החדשה שלו בברזיל, ואז נחזור יחד לקיבוץ ונמשיך בחיים החלוציים שלנו.

דבר אחד אריה ביקש: להשאר איתנו עד הרגע האחרון לפני נסיעתנו, ולהחזיק חזק בידיים את שני אחיו הקטנים. לא היה פשוט להשיג חופשה מהצבא ולארגן אישור להכנס לאוניה, אבל לאחר מאמצים הצלחנו להשיג את שני הדברים. בעליה לאוניה קרתה תקלה: כשהקצין על המדרגות שאל את אריה מה שמו, הוא ענה מיד "אריה גליקו". בהתחלה הקצין אמר שהוא לא מהמשפחה, ולכן איננו יכול לעלות על הסיפון. אבל גם הוא לא יכול היה לעמוד בפני הדמעות של כולנו. סיפרנו לו את סיפור חייו של אריה ואת האופן בו נקשר למשפחה והוא וויתר ונתן לו לעלות על הספינה ולהשאר מאתנו עד ממש לפני ההפלגה. נפרדנו בהתרגשות, ורק לא ידענו שזו פגישתנו האחרונה.
כל התקופה בברזיל שמרנו על קשר הדוק. באמצעות מכתבים, החלפנו עדכונים ותמונות, וחלמנו חלומות על סוף השליחות ופגישתנו הבאה.

אבל בתחילת 1962, כמה שבועות לפני סיום השירות הצבאי, קבלנו הודעה נוראה: היתה תאונה קשה בתרגיל צבאי, ואריה נפצע קשה מרימון שהתפוצץ לו ביד. נודע לנו שקטעו לו זרוע, הוציאו רסיסים מכל הגוף. הבנו שעשו הכל כדי להלחם על חייו. בני משפחתי מהקיבוץ טיפלו בו באהבה - אחי, גיסתי והבנים. אחד מהם, יורם, בן גילו של עודד, היה גם הוא קשור מאד לאריה. המדריכים הנפלאים וקבוצה של חברות מהקבוצה לא עזבו אותו אף לרגע.

הרגשתי שאני מוכרחה להיות לידו, והחלטתי שאני נוסעת לארץ לטפל בו. התחלתי לסדר את הניירות והכרטיסים. אבל, זה כבר היה מאוחר מדי. כליה אחת, שספגה את רסיסי הרימון, קרסה והפסיקה לפעול. הוא ביקש מחברתו, עליזה בנדקובסקי, לכתוב לנו ולהגיד שהוא מאד אוהב אותנו ומקווה ששוב נהיה ביחד. ואז הגיע מכתב ממזכיר הקיבוץ, בו הוא מודיע שאריה מת מפצעיו.