קשה להפרד ממך.
קשה להבין מה שהתרחש וקשה לקבל זאת.
למה בחר אותך הגורל להתאכזר בך כך? מגיל צעיר ועד עכשיו?
אנחנו יודעים שזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם לעתיד של עמנו. אנחנו יודעים שאינך היחיד הנופל קרבן על מנת להבטיח לנו ולבנינו את החיים.
אנחנו יודעים שאנחנו איננו היחידים המשכלים את מיטב בניהם - אבל בכל זאת אין בזה נחמה. השכל מבין אבל הלב לא יכול לקבל זאת.
למה זה היה צריך לקרות לך?
החיים לא פנקו אותך. אושר רב לא היה מנחת חלקך. בזמן שכל ילד נמצא מחוסר דאגה, מוקף חום ביתו ואהבת הוריו, אתה, גם זה נמנע ממך. ללא אם וללא אב גודלת, בבית יתומים חונכת, שם רחוק בארגנטינה. ללא משפחה אוהבת, דואגת ומבינה. ללא יד מענישה ומלטפת.
ובכל זאת, ואולי דוקא בגלל זה, גדלת ישר, אמיץ ובעל רצון עז לחיים. היית שופע מרץ, שמחה וחדות נעורים. היית חבר טוב ונאמן המוכן תמיד לעזור לזולת.
זוכר אני כשבאת אלינו, בפסח לפני ארבע שנים. איך שבזמן קצר הצלחת להתחבב על כולנו, על המבוגרים ועל חבריך בגלל ישרך וכנותך. על כן תמיד כולם סלחו לך תעלוליך.
מצאת ללך פה משפחה באמיר וסוניה שהיית להם כבן ולמיכל ועודד שאהבו והעריצו אותך יותר מאשר לאח מבוגר. ועכשיו כאילו הם, אנחנו, כולנו התיתמנו.
זוכר אני כששמענו אותך לפעמים לצעוק או להתרגז, על חברים שלך או אפילו אתנו. איך שמחנו. ידענו בזה שהתחלת להרגיש פה בביתך ובטחת בו, שהתחלת להרגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליך. ובבית הזה שלנו, שנדמה היה שמצאת קצת אושר, הבנה, ואהבה, שהיית צריך עכשיו להתחיל לחיות בו, והנה, עוד טרם הספקת לצעוד את הצעדים הראשונים וכבר אינך.
למה דוקא אותך בחר הגורל לשתות מהכוס המרה הזאת עד תומה?!!!
וחבריך ממענית, שאתם חיית ביתר קרבה את ארבעה שנותיך האחרונות, שאתם שמחת ועבדת ואתם רבת ואותם אהבת - במה נוכל לנחמם? עוד טרם התאוששו מהמכה הראשונה, עוד טרם הגלידו הפצעים עם נפילתו של מכאל, ועכשיו, חדשיים לאחר מכן, מלווים אותך הנה. בקרבם ובקרבנו אתה משאיר חלל שקשה למלאו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין?
אהרון טלנברג (מדריכו)