פעמים בימי חייו הקצרים הכריח אותנו לבוא אליו לירושלים, בפעם הראשונה להיות נוכחים בטקס חלוקת אותות הקצינות ע"י ראש הממשלה ושר הבטחון לבוגרי קורס קצינים.
הוא קצין בצה"ל היש אושר גדול מזה?
ברכנו את עצמנו. אריה עוזב מיד את בסיס ההדרכה ועובר לפלוגה קרבית, יוצא לקרבות באל ראווה, ג'ראנדל, חוסאן וקלקילה.
וחוזר מכולן בלתי נפגע. והנה באה מלחמת סיני, מעבר המיתלה, ולפני יציאתו כותב לנו את מכתבו האחרון:
"אתם יודעים בדיוק כמוני שאי אפשר אחר, ובכל מקרה שלא יקרה דעו כי אנחנו כאן הולכים מתוך מלוא ההכרה בצורך".
והמקרה קרה ואת הצורך מלא. במקומו קבלנו מכתב קטן מהמ"גד שבו נאמר בין השאר:
"שקט ומסתגר, מעמיק ומשכיל, בדמות זו הופיע לפנינו אריה. אמיץ, ראשון ביל חייליו, איש ללא חת. ללא הרף שאף לפרוץ קדימה הן בחייו הפרטיים והן בחייו הצבאיים. לא ידע משמעת אחרת על משמעת המצפון והיושר, שלח נשמע ולאורה הלך ובאורו הראה דרך לרבים".
בכל הפעולות אשר בהן לקח חלק ניכר, בתקפנותו במרצו ובמנהיגותו, וכאחד הקצינים המבטיחים ביותר לעתיד ראינוהו. תמיד שאל תמיד סקרן ולעולם לא יאמר די. במערכת סיני נסע בראש הטור בחרנו בו מכל המפקדים להיות ראשון. סמכנו עליו וידענו שאת תפקידו ימלא ולא יאכזב אותנו. בתוך להט האש פרץ קדימה ורק כדור המות עצרו. נשבענו בדרכו שנפסקה נמשיך עד אם תושב המטרה".
וזאת היא הפעם השניה שהיינו מוכרחים לנסוע לירושלים אך לא לחגיגה למטה בבקעה כי אם להר הרצל שבו נטמן ארונו יחד עם חבריו לקרב.
אביו השכול.