ספרה עליו חברתו תמי: "קשה להביע במלים כיצד אהבנו את נדב. הוא היה שונה מכולנו, מרוחק, מיוחד; גם שמר על ייחודו, אולי לא מתוך רצון, אלא משום שהתקשה למצוא לו שותפים, שיתעניינו בכל אותם נושאים שמילאו את עולמו. בעוד אנו מפטפטים, ישובים על מדרגות שכונת הנעורים, היה הוא מנגן בפסנתר, או פותר בעיות מתמטיות. המסירות בה הקדיש עצמו לכל נושא, וההצלחות שהיו פירותיה, הביאו אותנו ליחס של מעין הערצה ואהבה רחוקה, ערטילאית כמעט".