ושוב נלקח אחד
לו מציבה יעדו,
עוד גיבור בין יתר גיבורים.
ואנו, אף הפעם בכינו
דממנו ועינינו פקוחות.
בעתון היום, שוב שחור מסגרות הופיעו
ובלילות הידהד בכין של אמהות
אך אנו, אף הפעם לא בכינו
בעינינו יבשו כבר הדמעות.
מציבה נוספת בשורה נקימה,
גובר בכיה של אם קורע לבכי,
ירי מטח כבוד זועק אלי מרומים:
הלך חבר דרכו, ואיננו עוד...
כך סתם תקוע שלט
"אריה" חרות שם ויום מותו
ולא נבין לעד, היאך פתאום איננו
הלך ולא נשמע צלילו.?
היה אחד מבחרינו
עליז, שופע נעורים,
ולכן, רבים הכואבים,
רבים מני מספר, שאותו כאב יחושו
ולעולם, שוב אין הם נרפאים.
אך גם אם תרבינה מציבות
ובכי האמהות ירטיב את צוארינו,
בעינינו פקוחות ויבשות
אלי עתיד נשקיפה, עתיד?!
אילנה דן.