שנה תמימה חלפה מני אותו יום מר ונמהר בו נפל ידידנו יקרנו הלל ז"ל, כאילו רק חודש עבר מאז הונחתה המכה האכזרית בו כדורי האויב קטלו את נפשו הצעירה של הלל והורידוהו שאולה.
כן, כן, שנה שלמה עברה, כאז כן היום, הפצע לא הגליד, קשה לסכים לקבוע העובדה, אמנם עובדה היא ומוכרחים אנו להיכנס למציאות המרה והקשה, קשה מאוד להסכים לעובדה שהחלל הראשון למבצע סיני הוא הוא הלל ז"ל אשר צחוקו התמידי הוסיף לוית חן לפניו הרציניים כשתלתלי הראש מתנופפים ברוח.
ידענו כי גדולה הייתה האבדה, אנו מרגישים צעד בצעד את חסרונו, אי אפשר להתייעץ אותו, לשמוע את הערותיו וקשה להתאושש למרות ששנה שלמה עברה כבר. הרבה זמן עבר מני אז הובא לקבורות. בדרך הטבע שוכח אדם אתה עבר כשהוא פרוד בעסקי יום יום, אך את הלל אי אפשר לשכוח אפילו אם תהיינה הטרדות מרובות ביותר. שום דבר לא ישכיח אותו מקרבנו. ועובדה זו מרגישים אנו רגע ברגע.
דבר אשר רואים אנו עתה, את גדולתו וידיעותיו הטרומיות ומן הגב הנעים של הלל.
תמיד נזכר את מעשיו הטובים, גישתו הלבבית לחברים והתמסרותו לגרעין. יצא הוא תמיד ראשונה לבצוע משימות ואפילו הקשות ביותר. תמיד ידע למזג את הדת ומדע, ידע להיות יהודי. יחד עם זאת גם ללמוד ולהשכיל בכל ענפי החיים, לעסוק בספורט, במוסיקה ובבולים, לא פחות משעסק בתורה ותלמוד.
יהי זכרו ברוך!
חבר.