מעטים הבחורים המגיעים לגיל הצבא ומחשבתם על החיים אינה בבחינת "חלום". הלל ז"ל היה אחד מהם - לא היה שטח בו לא התעניין: ספורט, מתמתיקה, הסטוריה או מוסיקה. כל רגע חפשי בצבא הקדיש להשלמת לימודיו במתמתיקה, כדי שיוכל ללמוד בטכניון לאחר גמר שרותו בנח"ל.
כסף, דבר יקר מציאות היה בעיניו, מקרה נדיר אצל בחורים בגיל זה. ראיה לכך כל כספו שחסך נמצא באחד הספרים בארונו. לא היה דבר שרצה ולא השיגו - הוא ידע תמיד לעמוד בתוקף ולדרוש את המגיע לו - ולהשיג ע"י כך את הכל.
הספורט היה אחד ההובים האהובים עליו ביותר. רוב זמנו הפנוי היה מוקדש לריצה. השתתף בתחרויות רבות ואף נצח בכמה מהן. אפילו בשמינית כשהבחינות היו בשיאן לא היה מוותר על תענוג זה. בהגיע עת התגייסותו לצה"ל החלה התלבטות אם להצטרף לנח"ל או לאחת מיחידות צה"ל האחרות. היתה זו החלטה קשה, וכמות המאזנים נעו לכאן או לכאן.
לבסוף החליט להצטרף כחבר גרעין לנח"ל. את שלושת חודשי השל"ת ניצל ללימודים ועבודה - עזרה לאביו חולה העינים. במחנה הטירונים התאקלם עד מהרה. לשאלתי אם חסר הוא דבר, או קשים הם האמונים, היה משיב כשבת צחוק בפיו "הלי יהיה קשה? ולשאלתך אם חסר אני דבר, את היא הדבר היחידי החסר לי פה". בדרך כלל ממעיט היה בכתיבת מכתבים. אולם עקב התגייסותו לצה"ל היו מופיעים המכתבים יום יום לבסיס הטירוניות - ולשאלתי מה פשר הדבר, היתה התשובה "יודע אני מה זה לקבל מכתבים בצבא, בפרט בבסיס הטירונים.
אי אפשר לסיים מבלי ל הזכיר את התמסרותו להוריו, את הרצון לעזור לאביו החולה. בבית היה מבלה את זמנו הפנוי בקריאת ספרים, והעבודה בגנה שליד הבית. - מה אהב לשחק ולהשתעשע עם אחיו ובן אחותו הקטנים. בחזרו לחופשה תמיד דאג להביא להם תשורה קטנה האומרת הרבה מאוד, לפעמים אף יותר ממילים...
פגישתנו האחרונה היתה ב"יד לבנים" בפתח תקוה, שם התקיימה סדרת חנוך. היה זה בדיוק חודש לפני פרוץ מלחמת סיני. ישבנו על הדשא וכבני המדינה החילונו לדבר על פעולות התגמול (חוסאן, קלקיליה) מבלי לדעת שבעוד חודש ימים יהיו פני הדברים שונים לגמרי. ובאותו מעמד התרעם על שאין לוקחים אותם לפעולות התגמול. מה לא היה מוכן לתת כדי לצאת לקרב ולראות אש חיה מהי. והנה בבקר אחד לפני היציאה לצניחה השניה בבסיס הצנחנים נקראו לצאת פנים עם פנים עם האויב.
מכתבו האחרון אשר נכתב יום קודם לכן היה משום מה ספוג רצון לבוא ולהפגש שנית. רצון - של המשך החיים, כששקט שורר בגבולות הארץ. ויחד עם זאת על אשר הצליח להתקדם, להספיק לצנוח, וע"י כך להעלות את רמת הכושר הצבאי של חיילי צה"ל.
סיום המכתב נשא את המלה "להתראות", מלה, שנשנתה בכל מכתב ותמיד נתקיימה. חוץ מהמכתב האחרון. אולם המצב הבטחוני ששרר אז משך את פתיל החיים לכוון ההפוך, וכך נפל, עת יצא ללחום למען השלום ובטחון אזרחי המדינה. והוא רק בן 19 אביבים.
ת. נ. צ. ב. ה.