בן 13 היה שבתאי כשעלה לארץ עם שלושת אחיו מתורכיה. בתורכיה נשארו רק הוריו. עם הגיעו נשלח שבתאי לכפר הנוער בבן-שמן, למד במוסד של עלית-הנוער. כשהגיע למוסד לא ידע עברית כלל ומעולם לא למד לפני כן את המקצועות הנלמדים בבתי ספר בארץ, כמו תנ"ך וידיעת הארץ. אך שבתאי גילה רצון יוצא מגדר הרגיל להצטיין, ולא היה זה משנה במה.
לאחר שנתיים שהה בארץ זכה בציון טוב מאוד בכל המקצועות כולל דקדוק עברי. אותה תקופה גם עבר קודם מפקדי-כתות בגדנ"ע, שמש כמדריך גדנ"ע בכפר הנוער. אחותו רצתה לקחת אותו אליה אל החדר היחידי שנצריף המעבדה. אולם שבתאי החליט להיות דיג, להצטרף בבואו לקבוץ דיגים. לשם כך נכנס לבית הספר לדיג של משרד החקלאות במכמורת. שלוש שנים למד את מקצועות הדיג, השתלב במיוחד במכונאות, וסיים את בית הספר בהצטיינות. מבית הספר לדיג הצטרף שבתאי לגרעין ימי של הנח"ל בנוה-ים אך מהמשק התאכזב היות ולא עסק בעבודת הדיג ולכן יצא לקורס מכים וזכה גם שם בתעודה כחניך מצטיין.
לאחר הקורס נשא שבתאי להדריך מחזור נוסף של מכי"ם, ונשלח לקורס קצינים. לאחר הקורס נשלח לאחד הבסיסים של הנח"ל ושם הכרתיו. נמשכתי אל שבתאי; במיוחד על היותו: טוב, נאמן וישר. במשך הזמן הכרתיו על כל צדדיו וידעתי את כל תכונותיו ותכניותיו לגבי העתיד.
שבתאי היה "חייל" - במלוא מובן המילה - יתכן והמילה עצמה פשוטה, אולם למעשה מלה זו הנה מלאת תוכן - ובאמת היה "חייל ממש" אהב את הצבא והשקיע הרבה מכוחותיו בעבודת הצבא. את חניכיו הכיר טוב ודאג להם מאוד. לא פעם בשעת פנאי היינו יושבים ומשוחחים ושבתאי לא פעם היה מעלה גם אז דאגותיו כלפי מחלקתו.
בינינו - בין הסגל - בלט שבתאי באופיו השקט הטוב והצנוע. חיוך רחב על פניו תמיד נראה, ואותו חיוך טוב לא מש מעל פניו, אף לא בשעות הקשות ביותר.
ברצונו הכביר ידע שבתאי להתגבר על כל המכשולים הקשים ביותר. היה בעל לב רגיש וטוב לגבי הזולת. לא פעם היה מזמין את כל הסגל של מחלקתו לאיזה ארוחה קלה. לא הייתה בו השחצנות והדבור השטחי שבו נדבקים כל הדור הגדל בארץ, היה שוקל כל מילה שהוציא מפיו.
הספיק לחיות סך הכל 22 שנה ואולם - אפשר לכתוב על אותם השנים הרבה הרבה.
שבתאי בן 22 שנה נפל והכאב צובט בלבבות - שורשו ומקורו של כאב זה הוא באהבה המקשרת אותנו עם שבתאי. רק האהבה וההערצה יכולה להוליד כאב כזה ועל כן לא ימוש זכרו של שבתאי מקרבנו.
שוש.