לזכר רעים האהובים
בבואך לקבוצה סעד אשר בשערי עזה, אל תשכח לעלות את הברכה, בקרבתה הראה את מקום ההתייחדות לחללי גרעין "עלומים". מעשה רב ומחשבה מרובה השקיע הגרעין בהנצחת זכר חבריו קרבנות "מבצע קדש".
בביתו של הגרעין הוחלט ליחד פינת זיכרון מטופחת אשר כל הנכנס לתוכה יתמלא רגשות כבוד ותהילה לנופלים.
וכה מתאר אחד הדברים בכרם שלום את טכס האזכרה:: את יום השלישי קבענו לנו כיום התייחדות עם זכרם הקדוש של קורבנות "מבצע קדש", חברינו אשר בזכותם אנו חיים כיום.
בני חייל אלה אשר חרפו נפשם על קדושת השם והארץ, גיבורים אלה אשר בגבורה נפלו, הם ידעו על מה הם נלחמים ובשאת עמדה להם ולנו גבורתם העילאית. כה רבים וכה יקרים היו וכה חסרים הם לנו עתה. אין הם בארצנו הקטנה ויהיה זה המצומצם ביותר, אשר לא נפגע בשכלו נפש יקרה, ואף אנו גרעין קטן רשלני שיכל את טובי חבריו.
נועדנו יחד ביום זה, היה זה יום שלאחר הגשם, יום שסערת חורף קדמה לו. על זאת העידה רק האדמה הדביקה אשר כל נעל הטביעה בה חותם, אך השמים כה טהורים היו בצבעם החול ובחזותם הטובים שבנו, אם הם שם כי אז שם הוא הטוב. הצער הוא שהם כבר לא אתנו. הם חסרים, הם השאירו אחריהם חלל ריק אשר מי ילאנו ויאירנו.
הייתה להם חכמת חיים אחת ומטרתם העצמאות הייתה אחת. ובכל זאת השכילו ליחד את דרך חייהם בהגישם כל אחת תכונה המאפיינת את כל אחת מאישיותם הבלתי נשכחות. את הרוח הדתית שבנו היה, חייו היו קודש לתפילה וללמוד תורה. אמונתו הייתה כה כנה, כה עזה, כשהיה מתבודד ומתייחד.
כן!… אליהו, לא לשווא קראנו לו פלח. פלח היה בכל מאודו, היה מקריב את כל אונו ומרצו למען האדמה. הוא היה משכים לעבודה והיה חוזר בערב מאוחר. תשוש כח אך מלא מרץ עם חיוך של תינוק, של שמחת חיים.
איש הרוח בינינו היה ג'ינג'י מי לא זוכר?? הויכוחים הסוערים על מטרה, על עתיד. גם משפטיו זכורים היטב. אלה היו משפטים הרי מחשבה, משפטים בעלי משקל, ללמוד הוא רצה. חפץ היה לדעת כל מה שהעולם חובק סביבו, שאיפתו הייתה ללמוד, לדעת ולהבין…
כן…את אלה באנו לפגוש ביום נאה זה. בבית בו עברו עלינו תקופת חיים, בבית בו העירונו למניין, בו פלח זירז אותנו לעבודה, בבית בו שמענו בקשב את דבוריו של ג'ינג'י ובו קבענו את מטרת חיינו המשותפים, כאן במקום המשותף לכולנו. חשבנו לפגוש בעיני רוחנו את אלה שעינינו הרואות לא תיראנה עוד.
אט אט התקבצנו. מההיאחזות באו רב החברה, המ"כים שלנו, לומדי הקורסים הצבאיים למיניהם חברים מהתנועה, מההכשרה, מהטירונות, מקורס מ"כים, מפקדים, מכרים קרובים והורים, אפילו חיוך הפגישה נעלם באותו יום. פנים לבשו רצינות אבל. ולא רק הפנים, גם הלב המתאבל ביום יפה זה. תוך ציפייה לבאים התקיים לימוד גמרא שהוקדש לזכרם הקדוש של הנופלים, ובהגיע האחרונים התכנסו בבית המדרש. גם חברי המשק הפסיקו מלאכתם ובאו. הבית היה מלא, אך אף רחש לא נשמע, להתרכז, כדי לזכור ולראות את אלה שלפגשם בא הלום.
ראשון נטל את רשות הדיבור בא כח המשק, אשר הטעים בדבריו שעלינו להמשיך את דרכם זו שהחלו את עתידם שנגוז.
המדריך בהכשרה השליט אחריו בהזכירו את דמותם כפי שהייתה בהכשרה. אחרון המדבריים היה חבר גרעין, אשר ידע לציירם בקווים טבעיים, את שלושת הדמויות בתקופת חייהם האחרונה, בטירונות, אלה בקורס מ"כים וזה בהיאחזות, ואף הזכיר כמה מילות פרידה. חיים הם עמדו לפנינו אך עינינו לא יכלה להשיגם, לא בגלל מעטה הדמע שעמד בהן אלא בגלל מש\הו שקשה ואולי נבצר ממנו להבין. תפילת יזכור באה כדי לאמור, אכן קבלנו עלינו את הדין. אחד ההורים עבר לפני התיבה בתפילת מנחה. "קדיש" משולש סיים אותה. יצאנו את בית המדרש ועלינו אל מקום גבוה במשק, אל מקום בו הצבנו מצבה לזכרם הלא נשכח, זהו שטח נטוע ברושים ושתול שיחים ופרחים אשר במרכזם ריצפנו רחבה עגולה באבן ירושלמית, בירכתי הרחבה נמצא ספסל, גם הוא מאבן ירושלמית, ובקצהו נמצאת המצבה.
אל מול פני המצבה ערכנו טקס הורדת הדגל לחצי התורן ואחד ההורים הסיר את הלוט מעל המצבה. זהו גזע עץ זית שנגדע בדמי ימיו ועליו לוח נחושת שעליו חרוט:
"לזכר חברינו שנפלו כגיבורים במערכת סיני: אליהו, אליעזר, יוחנן ה' יקום דמם".
קבוצות קבוצות ניגשו להתייחד עם אלה, שרק את שמותם ראו עיננו.