שעה שהתקרבתי לבית הקטן במשמר השבעה, נראה לי כנוה שאנן ולא ידעתי כמה שכול ויתמות אמצא בו.
מיום שצביקה הלך לא ידע הבית אורה. שעה כשהיה נכנס הביתה אומרת אמו, היה הבית מתמלא בהיכנסו, כל פנה הרגישה בנוכחותו רעננות עלומים היתה בו ועתה אין מה לדבר, אין מה לדבר, חוזרת ושונה האם ודמעות חונקות בגרונה.
למענה חי הוא עדיין חי בלבה לנצח. בכל זאת הצליחה וספר לי מילים על תולדותיו של נער חמודות זה, בנה שהלך.
עד גיל 6 היה בין יחיד. הוריו עבדו קשה מאוד לפרנסתם ולחינוכו. חיו בדוחק בחדר אחד אבל האושר היה שורה בעולמם. כבר מגיל צעיר היה רציני מאוד, רציני בגישתו ללמודים ולכל דבר. ספרים היה קורא בלי סוף. גם מדמי הכיס שהיה מקבל היה חוסך לא וקונה ספרים מבין היה ומתחשב בהוריו לבו לב זהב.
צביקה אהב חקלאות, קרוב היה לאדמה לכן השפיע על הוריו לעזוב את העיר ולעבר לעבודה חקלאית. בהיותו בן 14 עברו למענו למושב. (אחרי שהתגייס לנחל רצה להעבירם למשק) ידע מה קשה מלחמת הקיום להוריו והשתדל לעזר בכל יכולתו. למד מכונאות רכב ואחרי כן עבד והמשיך ללמוד בערבים.
למד במונטפיורי ובמכס פיין בערב.
צביקה היה מאוד מוזיקלי אבל לא היה באפשרותו ללמד מוזיקה. על האקורדיון שקבל לבר מצווה למד לשלט עד מהרה. בחופשותיו, בזמן היותו בצבא, הייתה משפחתו יושבת ומאזינה לניגונו. והוא היה מנגן להם בעקר לחנים שהלחין בעצמו והיו אהובים עליהם.
צביקה היה קשור מאוד לבן דוד ונכנס לגרעין השומר הצעיר בגללו הקשים את גיוסו, התגייס בן 17 וחצי. לפני כן היה בהכשרה על מנת להכיר את הגרעין ונקלט שם מצוין. בתקופת היותו במשק, עבר קורס מטעים כיון שאהב לעבד עם עצים. בצבא השתתף בפעולות תגמול רבות. תכף אחרי הטירונות נשלח לניצנה. כעבר שנה בערך שוב בפעולות תגמול על יישובים. אנו לא נהרג נשים וילדים אמר.
אמו הייתה בא למחנה לראותו אחרי כל פעולה ולא תשכח לעולם את דמותו אחרי הפעולה בקלקיליה. בקשי הכיתהו. קשה לדבר, קשה לספר, הדברים יוצאים מקוטעים כיוון שהוא כל כך חסר חסרה העדינות ששפעה ממנו, עדינות הנפש עדנה מעוררת כבוד. אחיו ואחותו כבדוהו היה יותר מאח, כהורה היה לו והשפעתו עליו הייתה חזקה, מהשפעת ההורים.
אחרי שנהרג חברו הטוב בן דוד צביקי רעד לבה של האם, הוא שתק ורק אמר ברוח ראה אמא, מה שעבר עבר מה שחי חי וצריך לחיות. לא רצה לגלות לה את פצעו להגדיל כאבה לב האם שחרד ורעד ולא רצה לנבא שחורות מסרב להשלים עם הגורל עם הכאב, אבל הבית נשאר מיותם וריק כיון שצביקה איננו והעצים שאהב לטפל בהם עומדים בלתי גזומים ומחכים לידו הלוטפת.