… רואה אני ברורות את דמותך גבה קומה ורזה. מהלך הליכה מיוחדת שלך, זקוף, גורר מעט את רגליך כשסמן דק כמעט בלתי נראה של חיוך מתחת לשפמך הגדול. מעינך משתקף מבט ערמומי כרוצה לאמר משהוא. ומחכה אני לשמוע ממך משהוא כמו תמיד חריף עוקצני מעט, אולם תמיד ברוח טובה.
הגעת לגרעין ונכנסת כל כולך לחיינו. לראשונה נחבאת מעט אל הכלים כי ביישן היית וממעט בדבור. אולם דבר כשראית צורך לאמור דבר שהיה חשוב בעיניך אמרת, ואכן היה דבר של טעם. בד בבד עם הכניסה לחיי חברה נרתמת גם בעול העבודה ובעול קשה יותר הוא הענף. בענף חקלאי הוא מטעים שנוסף על יום העבודה גם הקדשת לו חלק גדול מזמנך הפנוי.
היית חולני ורגיש אולם לא ניצלת את מצבך זה. כשהיינו בקורס חלית בדלקת ראות קשה ונאלצת לשכב שבוע בבית חולים, סירבת לקבל לאחר מכן שבוע החלמה בבית החולים לא רצית להפסיד יותר כי חבל היה לך לא לנצל את הקורס עד תומו.
כשהגעת בחזרה מיד למדת והשלמת את החסר ע"י שעות שקידה רבות. בתקופת היותנו בנח התקבלת לחברות בגרעין, ומיד הוטל עליך סדור עבודה. לעתים היינו אומרים לך אל תהיה כל כך אדיש. אך היית משיב לנו חבל להתפאר על דברים שכבר קרו. צריך לקבל כל דבר כמות שהוא. ולא לקלקל את החיך בהלקאה עצמית אהבת את החיים ולכן רצית לראות בהם אך את הטוב והיפה, ולכן לא רצית להרבות בחיטוט בשחור באפל שבחיים.
כותבת אני עליך ובזיכרוני עולים פרטים רבים מתקופת חיים אתנו ואינני מאמינה שלא אראך יותר. מה אכזר הגורל הלוקח אתכם מאתנו ואמנם ארורות המלחמות מי יתן ולא תהינה עוד מלחמות הטבולות בדמי הטובים שבנו. ויהיה שלום שלמענו נפלתם כולכם אשר שנאתם את המלחמה.
זיקים.