לא נשבענו שלום לדברים שאהבנו אי פעם.
רק נשבענו אהוב, עד המות ישא את חיינו.
רק היינו טובים ופשוטים, בדממה וברעם.
גם נפשינו ברב תמימותה אל העצב כרעה,
וקמטים בני-יומם, בבלי קול, אט פרחו בחלקת לחיינו.
ונשא את צרורנו דומם, והרפש עולה עד ברכים.
והכפר האבוד בענן, נעלם באלפי עלטות.
ונדע עד כאב, כי עבר ללא שוב הקיץ.
אותו ערב תכלכל ושלו, הגוע אט אט בשמים,
ומוליד מול פריחת כוכבים, אור אדום ויקר של בקתות.
חיים גורי