הוא נפל בעצם צמיחתו; העמיק שרשיו, הרחיב פארותיו ושלח אמירו אל על. אולם אנו מטפחיו ומגדליו, אנו אשר קדמו עינינו שנות ילדותו, אנו רואים אותו כשתיל קטן, רך וענוג. השתיל גדל והיה לאילן, אך כל עצמו נשאר רך וענוג.
היה בו משהו אוורירי; הטיפוס המשובח של איש הקיבוץ במובן הנעלה ביותר של המושג. קניינים גשמיים לא היו מעניינו, טובת עצמו בטלה לעומת טובת האחר, החבר, הכלל. עיניו שהשפילו לראות הכילו מבט הוזה, על-מציאותי, כמעט שמיימי.
בשחר ילדותו נלקחה ממנו אמו, עדיין צעיר היה מלהגיב על כך. אבל אין ספק שעל אף זאת, ואולי מפני זאת, גברה אצלו הכמיהה לחום הטבעי של אם, שהאפילה על כל התחליפים המעולים שבאו במקומו. אפשר מכאן הכמיהה אל-על, אל האוורירי, אל עולם הנשמות והאצילות. נשמת האם וודאי עמדה לא פעם לנגד עיניו.
חיוכו שהסתתר בזוויות פיו ואחר כך בין שאר שפמו הרך, העיד על רוח ההומור שבו. אכן היה קונדס חמוד בילדותו שבידח חבריו מחבריו. ההיתה גם רוחו הוא בדוחה עליו? - ספק. נדמה שאחר הכול סר לצידי דרכים להתייחד עם עצמו ומסתוריו.
מה אופייני יותר לנשמה רכה מעולם המוסיקה? היה חד השמיעה ומעמיק ההרגשה המוסיקלית. אף כאן הלך בדרכו האינדיוידואלית. כאינדיוידואליסט מושבע התמרד גם כאן בדרך הסלולה עד שמצא בכוחות עצמו את הדרך אליה. התכונן בימיו האחרונים לחזור אל המוסיקה אחרי שהזניחה. אביו וכל קרוביו ציפו בשמחה לתוצאות. בא רעם התותח והחניק את קול המוזה.
רגילים לשבח איש צבא שנפל ברוח הקרב שפעמה בו; לא, באילן לא פעמה רוח הקרב. הוא היה אנטי-מיליטריסט מובהק. מתנגד לכל משמעת כפויה ושונא מלחמה בלב ונפש. על אף גילו הצעיר הספיק לבטא עמדתו זו בחריפות מבוגרת. אך אין ספק שלחם במיטב כוחותיו. הוא לחם עפ"י פקודת מצפונו. הוא לחם בעד הטוב ובעד הצדק. הוא לחם כאן, בוודאי, בכל להט נפשו, כשם שלחם בחייו האזרחיים בעד חופש האדם ובעד השלום כפי שמתבלט ביותר עכשיו, אחרי מותו, מתוך כתביו וכתבי חבריו. אין עדיין הפרטים הנאמנים על מותו, אולם מתוך המעט כר מתברר, שגם ברגעיו האחרונים דאג לאחרים יותר מלעצמו.
חלום היה, חלום קצר ביותר. היה ילד חמוד אילן שמו, שקראנו אותו דרך חיבה אילקוש. עלה וגדל, נתלבט ונאבק, שאף וחלם - והנה באה היצירה המאוסה ביותר של היצור האנושי - מלחמת הדמים - והפכה כל זאת לעפר ואפר. מי ינחמנו, אילן, ובמה נתנחם?!
הדוד שמעון
(כפר-אתא)