אילן יקירי. היד ממאנת לכתוב, הדעת לא תוכל להבין והלב יסרב להשלים. כי אמנם נברא כדור כזה, ועוד שנים. ויד נשלחה בך, הטוב בבנים.
אתה ששנאת: מלחמה בכל צורה.
את ההכרח במלחמת הקיום הקשה.
את החיה שבאדם.
דווקא אתה היית לה לקרבן, למלחמה. האם מוכרח היה להיות כך? יבואו ויקראו בכתביך וידעו תשובתך; בלית ברירה.
יבואו ויקראו את דבריך ויראו מה דמות של צבר היתה לך.
מה דקה היתה שכבת החספוס שהשתדלת לעטוף בה את עצמך!
ומה עמוקה הנפש ומה רבה ההגות!
מעל לכול השאיפה לשלימות, לצדק, להומניות. ורב היה סבלך בשל כך. בהיותך: ילד, נער, עלם.
אזכור את שאלותיך הרבות והמתמידות: למה? איך זה?
ואת זו ששאלת מהמשלט: הייתכן שמרכסיסטים יסלפו את ההיסטוריה? הבנתי, העולם עמד להתמוטט. והפעם, לא כתמיד, מיהרתי לענות לך.
הו, ילדי, מה אכזרית תקופה זו! גהינום היא לזקופי הקומה, לדורשי הצדק, למאמינים באדם.
ומה גדולה אמונתך בו, באדם!
ושוב, רב סבלך בגלל כך.
מה צמאת לדעת בשאלות העולם, מהפכה, מלחמה ושלום, בצבא, בכיתה, בין חבריך ובעבודה - ומה נכזבת, עת ידעת!
השאיפה לטוב והפציעה העמוקה מתופעות הרע, בעולם ובך, היו נחלתך. ומה ייסרת את עצמך על כל זה. על כל פגם, בך, בחברה, בקיבוץ.
רבו ייסוריך על פגעי העולם. ואתה, ילד, סירבת להבין זאת, האומנם כה רבה השפלות? - שאלת; ובכל זאת לא כ"יפי הנפש" היתה דרכך.
לא עצמת עיניים, להיפך, הפכת והפכת בכול. הגית בטוב וברע, ופילסת לך דרך. דרך מחשבה, דרך חיים, דרך הגשמה.
הו, ארור הכדור אשר לא נתן למגשים להגשים.
מצטרפת אני אתך לקללותיך: ארורים אלה אשר בגללם יוצאים בנינו לשדות קרב.
ארורים דורסי ליבות גאים, שוחרי חופש.
אילן יקירי. אתה תמיד היבנת, ומיד, מה שרציתי לאומר לך. ואני מסרבת להבין שככה קרה.
גליה