שלמה נולד בירושלים, וכפי שאומרת אמו - היתה בו מן השלמות כבר מרגע שנולד. שלמות שנקרא בו עד הסוף. מילדותו נודעה לו חיבה מיוחדת לירושלים, וגם בחג שמחת-תורה האחרון נטע שוב לירושלים לקרוביו.
אמו מתארת אותו כילד טוב ונוח, אין לתארו כבעל דמיון מיוחד אלא ההגיון הישר וטוב-הלב אלה הם הקוים שציינוהו. היה אציל ברוחו וכל מיודעיו מילדותו ועד התבגרו חבבוהו.
היה מאופק ומתגבר על עצמו ברגעים קשים לו. הרגלו להתאפק נתגלה כבר ביומו הראשון בביה"ס מוריה בתל-אביב. אמו נזכרת - לא בכה כשאר הילדים אלא שתק. בביה"ס היה תלמיד בינוני אבל בלט בכשרונו להתחבב על התלמידים והמורים כאחד.
עוד לפני שסיים את כתה ח' הלך לישיבה בפתח-תקוה, שם למד אחיו. שוב היה ביחד אמו כהרגלו. אחיו מספר שוב על החיבה שרחשו לו במקום החדש ועל נאמנותו לעצמו בכל מקום. אח"כ למד בישיבה בבאר-יעקב. בצבא בהיותו בסרפנד היו חבריו מהישיבה באים לבקרו במחנה. זמנו הנעים ביותר עבר עליו דוקא בשויץ, שם בלה חופשה לפני התגיסו לצבא, כשלוש שנים לפני שנלקח.
אחרי שהשתחרר עבד כ-3 חודשים בבית-חרושת "אלקו" ע"מ לקבל גישה למקצוע אותו רצה ללמוד. היה מסור לעבודתו, ואחראי כל כל דבר ששם ידו עליו. כל דבר שטפל בו טפל בעדינות. אהב לטפל בפרחים בם היה ממלא את הבית שעה שהיה בא לחופשה.
בצבא עבר קורסים רבים: קורס מכי"ם, קורס מדסי"ם, קורס סמלים קרביים, היה בלביא, בשדה אליהו, בנחושה, ואח"כ עבר לכפר דרום. בכל מקום אהבוהו פקודיו. אחיו מספר על בקורו בשדה אליהו, שעה ששלמה היה מ"מ שם. חמר האנשים שהיה נתון לפקודו היה חמר קשה מאוד לעבודה, עולים חדשים שעדיין לא הסתגלו לארץ, והם הגדירוהו - הוא אינו מפקד אלא אבא - והיו באים אליו בכל עניניהם ולו גם האישיות ביותר. גם בכפר דרום שמרו עמו קשר, אחרי שגמר את ההדרכה במקום כיוון שהיה אהוד עליהם עד בלי די. בובי - פקודו מכפר דרום אומר - הוא לא היה סתם מ"מ אלא כחבר ובזה החזיק את המשמעת. כשהמחלקה יצאה אתו ידעה שבצאתם עמו אין להם מה לפחד.
שלמה התגייס לנחל במסגרת גרעין "שלהבת", של תנועת עזרה, נפרד מהגרעין כיוון שלא רצה להיות בחפץ חיים. אבל למעשה בקש העברה לקורס מכי"ם כיוון שהרגיש את עצמו כלא מנוצל מספיק. תמיד רצה להתגבר על עצמו ולהוכיח את עצמו. כפי הנראה שזה היה הקו המנחה אותו.
אמו אומרת שהיה מלא שלום ולא נוצר ללחימה, לכן התפלאה מאוד על תכונות המפקד שנתגלו בו היא אומרת שודאי היה לו ספוק כמדריך טוב, אבל בתור אדם היה לו ודאי קשה מאוד מבחינה נפשית בקרב. הוא לא נועד להפעיל את היצרים שיש להפעיל במלחמות אדם באדם אומרת האם, הוא נועד לבנין ולא להרס. להפתעתה גלה הבנה רבה במלאכת הלחימה. היה מנוסה יודע להעריך כל קרב נכונה. הבטחון הרב שנבע ממנו עבר תמיד לסביבותיו ונסך אותו כנראה על פיקודיו יותר מאוחר. עם שחרורו קשה היה לו להתרגל לכך שהוא כבר בבית במסלול חיים נורמלי. הוא גם היה מדוכא כיוון שחברים רבים שלו נפלו בפעולת התגמול. עם התקרב לחג הסוכות החל להכנס לתלם ולא עברו שלושה שבועות והוא נקרא לצבא.
שלמה היה מאוד מסורתי אבל למראית הפליאה, למרות שהיה בטירונות עם הגרעין של "השומר הצעיר" לא גרם לו הדבר לבעיות, כיוון שלא נסה על חשבון היותו דתי, כרבים אחרים, לנצל אפשרויות הקלה.
אורי שמי מפקדו בקרבות סיני התפעל משלוות רוחו ושפר - כשנפגשנו עם הכוח המוצנח כל אחד חשב על שני דברים אחרים, אכל ושינה. שלמה שהיה הרוס ככולם התישב לו בשלות להחליף גרביו. איש לא היה מסוגל להעלות דבר כזה בדעתו באותו רגע, רק הוא עם שלות רוחו המיוחדת. תמיד שמש דוגמא אישית לאחרים. תפילת שחרית היה מתפלל בזחל ע"מ שפקודיו לא יתפזרו באותה שעה. מעולם לא הרשה לפקודיו לקחת שלל. שעה שהשתתפו בקרב ניצנה, עוד לפני שיצאה פקודה האוסרת על לקיחת שלל אסר הוא על אנשיו פעולה זו. בחזרו הביתה הביא רק מזכרת רמון מצרי שהפכו למנורת שולחן.
כשהשתחרר ניסו להשפיע עליו בבית שיסע לחו"ל ע"מ שיתאורר מעט, אבל כפי שאמר היתה לו הרגשה מתוחה שמשהו עומד להתרחש, ותמיד אמר - אינני רוצה לעורר בעיות עד אחרי המלחמה. כעין תחושה מקדמת שאמנם עומדת לפרוץ מלחמה.
חבריו מספרים שעה שנחו בקסיימה ספר כל אחד על תכניותיו אחרי המלחמה, ושלמה אמר - אני לא אחזור. אין לדעת אם זה היה דבור בעלמא או הרגשת הקץ אבל הוא לא חזר...