רק שנתיים חלפו והחיים כאן ממשיכים בטירוף.
הכאב, כדרכו של כאב על אובדן בן, מסרב לקהות ולא יקהה עוד לעולם. ורק הכעס והתהיות שעלו מאז, עוד העצימו.
הגעגועים לאסף זה הדבר הכי נורא שהולך איתי לאורך כל הדרך.
זה נוחת פתאום, זה קורה המון והפיצוץ בפנים כל כך גדול.
החיוך של אסף, חיוך נפלא טוב וקונדסי שכזה. עלם שובב מלא חיים.
היה בו חן נעורים.
הצבר החברמן והציני ומלא אהבה, שהחיבוק החזק החם והעוטף חסר כל כך.
אי אפשר היה להתעלם מהופעתו המרשימה. סגנון הלבוש ותמיד ריחני כזה.
ועם זאת בישן, עם כל המטר תשעים ושישה ס"מ שלו, לא אהב להיות מרכז העניינים.
אסף, כמו שסדנה אומר, היה גורמה, אנין טעם. היה מוכן לנסות כל מאכל חדש וידע להעריך אוכל טוב.
אהבתו הגדולה לבני משפחתו; שליחת מכתבים מלבנון, רוויי דאגה ליובל ודפנה, כאשר כל מכתב מסתיים ב "מתגעגע ואוהב, אסף, וזר הפרחים שהביא לי בחיוך מתנצל שלא הגיע ליום האם.
לפני שעלה למסוק המוות, עוד הספיק להתקשר אלי ולאמר; אמא אני יוצא לדרך, אל תדאגי, כשאגיע למוצב, אתקשר.
ואני רציתי להחזיק עוד את הרגע הזה שיתארך, אולם אסף מיהר לסיים וקולו נדם.
יש לי תחושה שאסף נמצא איתי כל הזמן. לפעמים בלילות אני שוכבת כשראשי על הכר ויש לי הרגשה שהוא נמצא לידי, נוגע בי. אולי זה חוש על טבעי בין הורה לילד שכבר לא בחיים.
פעמים רבות אני משוחחת איתו, משתפת אותו וחושבת רק איך אסף היה מגיב? ומה היה אומר?
שנתיים חלפו והחיים ממשיכים כאן בטירוף. רק הכעס והתהיות שעלו מאז עוד העצימו.
הכאב, כדרכו של כאב על אובדן בן, מסרב לקהות, ולא יקהה עוד לעולם.
והגעגוע הולך ומתעצם.
אם - שלומית