סמ"ר אסף יעקב סיבוני ז"ל

"אסף" / דפנה
אסף, שלוש שנים בלעדיך וזה מאוד קשה.
אני מחכה לראות אותך - גבוה, רזה, יפה.

אני לא אשכח את אותו הלילה.
פתאום מבזק-חדשות. שני מסוקים התרסקו בצפון.
בהתחלה לא חשבתי בכלל שזה קשור אליך עד שלאט לאט הבנתי.

כולנו היינו לחוצים. לא ידענו מה לעשות
אני חושבת שאמא מההתחלה ידעה שזהו, זה בטוח אתה.
למרות זאת השארנו את הפלאפון פתוח - אולי תתקשר.
ואז זהו. הודיעו לנו.

ידעתי שאני לא אראה את החיוך שלך, את השיער היפה שלך, לא אשמע את חוש ההומור המיוחד והציני שלך, לא ארגיש את החיבוק האוהב שלך, לא אשמע את שמות החיבה המיוחדים שהענקת לי ולא אראה את הנעלים הצבאיות בכניסה לבית ביום שישי.
לא אראה אותך.

אני זוכרת שבחופשה האחרונה, בנית את השולחן לחדר שלך.
הזמנת אותי לראות אותו ולעזור לך קצת.
היית כל כך גאה בו.
בערב אבא הגיע כדי לעזור לך לסיים לבנות את השולחן ולמרות שהיה גשום בחוץ, זה לא שינה לך.
אתה ואבא סיימתם לבנות אותו בסככה שמאחורי הבית.

שתית תה מיוחד ואכלת ערמונים מהאש.
זה היה מעין ערב הפרידה שלך.

אני כל הזמן נזכרת בקטעים איתך:
חושבת על החברים שלך שמטיילים, עובדים, לומדים ומתחתנים ואתה לא יכול להיות איתם.

מהסיפורים של החברים שלך, למדתי להכיר עוד צדדים שלא הכרתי בך.

אני מרגישה תחושה של החמצה שלא הספקתי להיות איתך יותר.

תשמור על עצמך

מתגעגעת ואוהבת מאוד
דפנה