אל ספר הבכיות תאמר לכתוב, תאמר לשאת בת קול, בכיה גדולה, צעקה, זעקה שתביע הכל, הצער הכאב שלא שתת, שנחנק, שנדחס בחדרי חדרים ולא נתת לו לצאת לאורו של עולם, שלא תשפת לעיני כל, שלא השמעת הקול, שנצרת הכאב, הכאב שהיה בו משהו מניביו שלו, של אשר.
כן, אל ספר הבכיות. המילים יביעו? היש בכוחם של אלה ההברות הצללים בעלי המובן והפשר להביע את אשר הדמעות יביעו? אשר עם לילה בחצות כאשר הנדודים יעבירוך אל עולמך שלך, עולם הדמים והרגשות, שאין להם פירוש. כאשר השקט דובב אל נפשך ואז אתה דומם ללא הגיון תשקע בים זכרונותיך.
הו איזה ים, ופתאום ולא תדע איך ולמה תפרוץ בבכי, בבכי חרישי, חונק צואר, ואל הלילה כואב מביט בפחד, הו אדם, הו שמים, הוא אשר.
לא, אין מלים. אין בפי אדם מילים, אין מילה כנגד דמעות.ללכת עם שבילי הלילה, הו מה צופן בתוכו לילה אפל זה? הלא מודע, זוכרני אותו לילה ראשון כשנפגשנו מחדש בארץ, בירושלים, לילה ששמים מכוכבים לו, סוף קיץ, קיץ חם, קיץ מבורך ועיף, אחרי שעות ההתרגשות לפגישתנו, עם ערב יצאנו לחצר וישבנו עם שדרת האורנים אשר בחוה.
הו מה שמחנו אז יחד. כה טובה היתה השיחה חמה ומלבבת. אז שטפו המילים (הו מלים רוכלות פזמון ורגש) מלב אל לב, לא ידענו מה קודם לספר, מה לשאול ולחקור, להזכר מימים מקדם. זוכרני אז, הו כמה גדולים ויקרים היו אז הדברים, כה הרבתה לספר על הארץ ומפעליה, על משפחת העבודה, על המוקם ועל שצריך עוד להקים, כמה אהבת אתה את הארץ הזאת, וכמה רצית שגם אנו נאהבה, אותה את ארצך.
ירד הלילה טלול ורטוב, אורות העיר ירושלים כובו כמעט כולם, אנחנו הלכנו יחד שלובי זרוע, וצעדנו לעבר הבית. אתה נשקתני, היינו קטנים ורכים ואתה היית לנו כאב. הלכנו לישון. הו הלילה הזה אפל מאד (היום בארצך אחי לח ועייף), וגם אתה אינו, הו אשר. אחי אחי אשר, אקרא ללילה בשפתים דובבות, צמאות אליך, והדם לא יאמין ללילה האפל המחריש.
ואבכה כי צר ואבכה כי כואב. אשא עינים דומעות אל הלילה המחריש, הוי לדממה הזאת!
יש שגבר החום בצהרי היום, יש שגבר הפחד בנדודי הלילה. אין מנוס מכריעת ברך לנד בדרכים, והלא אנו צוונו ללכת קדימה, כל אדם חייב לדחוף, להלחם...
והנה גם אני מרפסד רבות, הו אח, כשלה הברך ועיפתי!
כשלה הברך ודממת לילות חונקת ואין עוזר הוי אחי אחי!
וכן בשעות מצוק אפלל אלך, - אלך בשדה ואשיר בקול, או כך אלך דומם בדרך לכיתה וכל זה בלי פשר בלי ידע.
יש שביום מועד, ביום מפקד, מרבים המדינאים לדבר ולהאציל את רוחכם הלוחמים, הנה כה טהורה היתה מלחמתכם, אתם שנפלתם וקדשתם לנו את החיים. כה גדולה היתה מחשבתכם ומלחמתכם. בשעות אלה אתייצב בכאבי הגדול שאינו נודע נד, מול החיים, מול האדם ושאיפותיו, הו מה פחות ערך המה מולך אשר, כל השאיפות העליונות והדבורים על עם, על מולדת ודור המעמד, כל אלה מה קטנו בעולמי שלי מולך אשר, מולכם הלוחמים.
הו מה קלים, מה זולים נשמעים אז אותם מילות רוכלות, הו כמה שקרו הנואמים, אותם נואמים שרק דבריהם גדולים ומעשיהם דוברים אחרת... ואז שוב כמה גדלתם אתם בעיני, כמה גדלת אתה אחי מולם.
והצער מציף אותך את ישותך. ותגרד בים זכרונותיך להתנחם.
תרפסד לאור הזכרונות...
עוד אז יציפו הדמעות ויחנקו צואר.
אז תראה דמות דוד האבא, ורק אז תבין אל נכון מה פשר "בני אבשלום", ורק אז תראה את יעקב וכתונת הפסים.
תמונות אלה כה שלך הם.
הו אשר לא באתי להאציל אותך, לא באתי לספר עליך, באתי אני בשם כל אלה הקרובים לך בחייך ובמותך קרבה של משפחה של חברות, של אהבה, באתי לבכות באתי לספוד כי כואב.
אל ספר הבכיות.
הו מה מלים יביעו? מה מלים דומעות יקימו מצבת-עד לכם הלוחמים, מקדשי החיים.
"רק בכי במסתרים"
אל ספר הבכיות...
אליעזר הרשקוביץ - האח
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח