גבולות 29.12.1947
קשה קצת לכתוב מכתב בשמונה בבוקר, כשרק קמתי מהמיטה ומלבד זה איני יודע אם השיירה לא תסע לפני שאגמור
קשה גם לצאת מהמסלול הרגיל של המאורעות כאן ולחשוב על דברים אחרים. הכל דחוס ומרוכז ומצידי.. רק התקפה של ערבים תוכל להפיג את המתיחות. יש הרגשה בלתי נעימה כשאתה קם בין גדרות וחומות ומתארגן ומתבצר ואתה כולך מחכה - - שהנך יודע שיבוא... ולא בא... בינתים באים אחרים לא קרואים, פעמים שלוש ביום. עם הטנקים והציוד הכבד שלהם. עכשיו שוב מחכים להם, אחרי הענין של הימים האחרונים, שקרה בסביבות עימרה. ולחכות להם אתם יודעים במה זה כרוך ?
הייתי רוצה להיות קצת אצלכם, מחוץ לכל העניינים האלה, לשוחח גם על דברים אחרים, להיות חופשי יותר אפילו רק לחשוב. כאן יש מחשבות אסורות עלי ועל כן אני דוחה אותן לאביב לתקופה שגם הטבע יעד אותה ליופי ולהרהורים.
על אף כל זה החיים הם די טפלים וכל דבר שמעדן אותם חסר כמעט לחלוטין. לא מוסיקה, לא מחזה, לא קריאה, לא שיחה חברית - שיחה אבסטרקטית. הכל סובב סחור- סחור, סביב אותם הנושאים, אבק השריפה מרטיט באויר ובכל זאת האויב הוא סמוי מן העין ומעיק באותו זמן.
אם נהיה יותר אנשים יתכן שתפול בחלקו של כל אחד פחות מתיחות, פחות אחריות ויותר פנאי ויכולת להיות בן-אדם, עם אופיו הרגיל עם תאוותיו וחולשותיו מימי השלוה...
תחשבו עלינו ותכתבו, תתענינו ותחזקו אותנו כאן במקום ששוב היה למדבר וחזר לתקופה מסוימת להיות במה לעלילות מספרי קרל מאי, ודאי מעורטלות מלבוש הפאר של הרומן.
מתוך חוברת, לזכר בני בנג'י וגיורא, שיצאה בגבולות. תשח-תש"י