שבוע ימים עבר מאז נפל חברנו אהוד בקרב. קשה לתרגם לשפת המציאות ידיעה כה מחרידה, קשה להאמין שלא ניפגש יותר ולא נשוחח בצוותא, קשה להשלים כי נלקח מאתנו חבר אשר צעד יחד אתנו 19 שנה. מביט אני בתמונה והנה שנינו תינוקות שוכבים במיטה אחת, יחד צעדנו צעד צעד, מבית התינוקות ועד לקיבוץ. כבר בגיל בית-הספר היה אהוד ער לכל המתרחש סביבו, לא היה חידוש במשק אשר לא ידעו, לא היתה מכונה במשק שלא יכיר אותה לפי הטרטור שלה כבר אז גילה אהוד התעניינות רבה ואף ידיעה במשק-המכונות.
נכנסנו למוסד. אהוד התבגר והיה לנער רציני: לומד, חי חיי חברה ותנועה ועובד, אך על הכל העדיף את העבודה. הוא אהב לעבוד וגם ידע לעבוד, וכבר בגיל צעיר היה מבצע עבודות אחראיות גם במוסך וגם בפלחה. אהוד היה סקרן מטבעו ותמיד היה מעונין לדעת עוד ועוד. לכן היה לרוב בחברת מבוגרים ממנו. היו לפעמים קשיים בחיי החברה אך תמיד ידע להתגבר עליהם, וככל שהתבגרנו הלכו אלו ונעלמו, כאילו לא היו כלל.
אהוד גדל והיה לנער גבוה, חסון ומוצק, רחב-כתפיים, משכמו ומעלה מעל חבריו. שופע חיים ומרץ, איש העבודה. זוכר אני אותו איך אחרי שעות הלימודים היה עובד בפלחה עד עלות הכוכבים, זוכר אני איך היה עובד בזמנו הפנוי בשדה, איך בשבתות היה עוזר בגינות-הנוי במשק.
וזוכר אני יום גשם אחד בקיבוץ והבוץ רב והדרכים חסומות ומכונה אחר מכונה שוקעות בבוץ ותקועות בו ואין מושיע. בגשם השוטף נראה טרקטור מתקרב. היה זה אהוד והוא עודנו ילד, הוא משך אותו יום את כל המכונות השקועות מן הבוץ.
כאשר נהג, אפילו מן הוותיקים, היה מתקשה בסוגיה כלשהי, היה אהוד פותר אותה על נקלה. וכך היה גם במוסך.
בשנה הי"ב במוסד היה כבר אהוד מכונאי מוכשר, איש פלחה אחראי ומנוסה כאחד החברים המבוגרים, וכמו כן חבר מזכירות הקבוצה, בעל רצון-פעולה, ואף יכולת-ביצוע. לא ארכו הימים והגיע צו-הגיוס. יחד נסענו להתייצב ושוחחנו בדרך על תפקידנו בצבא. אהוד החליט בצורה שאינה משתמעת לשתי-פנים להתנדב לטייס. ואמנם כך היה. הוא לא שם לב להערות חבריו; הוא החליט והוא התנדב. מסיבות שונות לא עלה בידו להגיע לטייס, אך לא אמר נואש.
סיימנו את חוק הלימודים, ואחרי תקופה קצרה של עבודה במשק, בה הוכיח שוב הפעם כי אכן הוא איש-משק-ועבודה ממדרגה ראשונה, יצאנו לצבא.
רק נפתחו לפנינו שערי הקלט וכבר החלטה חדשה בלבו של אהוד: שוב התנדבות, והפעם לחיל הצנחנים. החלטתו היתה תקיפה ואמיצה כאחד. זוכר אני איך לחצנו ידיים ואיחלנו איש לרעהו הצלחה בצבא - ונפרדנו.
לא ארכו הימים ונפגשנו. פגישתנו הראשונה בצבא, כשעל ראשו כומתה אדומה ועל חזהו הרחב כנפי-צנחן מבריקות והוא קורן ומחייך ברוחב-שפתיים. אכן היה אהוד חייל של ממש, בעל כוח-סבל, רצון ואומץ-לב.
ופתע כרעם נפלה עלינו הידיעה: "אהוד נפל בקרב", "אהוד איננו". עוד ברוש נוסף לקבוצת הברושים הירוקים המזדקפים לרגלי הגבעה.
אהוד... נפלת צעיר, חסון וצמא-חיים, בהגינך על המולדת. בנפלך הורית לנו להמשיך לעמוד על המשמר, ואנו עומדים. כזה ראינוך וכזה נזכורך לעד.
עזרא