מה נוראה היתה הבשורה, מה גדול הזעזוע. "אהוד נפל, אהוד איננו!" כאילו ערפל כבד הציף את המוח, כאילו מסך שחור ירד לפני העיניים. המוח איננו תופש. המחשבה מפליגה מן הבשורה, עד אין סוף, נעצרת אי-שם במרחקים, מחפשת נקודת-אחיזה וחוזרת שוב לקרקע המציאות. וזו נראית רחוקה כל-כך...
רק אתמול, ממש אתמול, ישבנו בחדר ושוחחנו, התבדחנו על דא ועל הא. אהוד דאג ל"דברים טובים", למכתב, לדרישת-שלום חמה בשביל חברי הקבוצה אשר עמו ביחידה. הוא ידע מה טוב ומה נעים להביא למחנה מלה חמה מן הבית, דברי לקיקה שאינם חסרים שם כלל, אך אלה "מהבית"...
באותו ערב מר ונמהר, אי שם בבית-החולים, בביתן הקר, אליו הובאת יחד עם חבריך לגורל, ראיתיך בפעם האחרונה. ללא רוח חיים, לחיים ורודות עוד מאתמול, צלקות המוות על הפנים, קר ודומם, דממת נצח. לא עמד בי כוחי. אני, ששנותי רבות, ונסיון-החיים חישל את כוחי לעמוד בפני הזעזועים בהם נתקלתי - לא יכולתי זאת הפעם לשלוט ברוחי. לא החזקתי מעמד למראה הוד עלומים שנפסקו ללא עת, מול הנפש היקרה והתמימה הזאת, מול אכזריות הגורל שכה פסק. פרץ מעיין ההתרגשות, הכאב הצורב שאין מנוס ממנו.
אתה את דרכך בחיים סיימת. סיימת בצורה מפוארת, עליה מתחנכים טובי הבנים לעם העומד על נפשו, הלכת בדרך אשר כולנו, וגם הוריך השכולים, מתגאים בה - לולא הטראגיות והאכזריות שהיא מנת-חלקה. אולם אנו, הממשיכים בדרך החיים, על פי צו אותו הגורל שמנע זאת ממך, נשארים אבלים יחד עם הוריך ואחותך הרכה, שותפים לצער הגדול, באשר כה לפתע וללא עת נלקחת מכולנו.
ברגעי-כאב אלה עוברת לפני עיני ילדותך העשירה, שכה קרובה היתה לי תמיד. אזכור את דברי הקינטור שלי, מילות הפזמון "אהודי חמודי", את שובבותך בדהירה ללא-מעצורים על סוסים וטרקטורים, את צילומי ילדותך - ועד לסיום שנות לימודיך והתגייסותך ליחידת הצנחנים. כל פרק מפרקי ילדותך מלאי האושר והאור, שהתרכזו בתשע-עשרה אביבים רעננים, גלמו בתוכם הכל וגמרו הכל. רק דמותך הילדותית החביבה, טוב לבך, כוננותך לעזור תמיד, צמידותך למשק ולקיבוץ, יישארו בזכרון תמיד - אם גם צו החיים יחייב להתגבר על הכל, לשכוח ולחיות!
קברך הרענן על גבעת-המורה יפאר את שורת חללי מלחמת-העצמאות מבין חברינו, שיחד אתך נתנו מדמם הטהור למעננו ולמען העתיד. זכרך ילווה תמיד גם את ילדינו, אשר יזכרוך במלוא קומתך השופעת חיים, אמונה וכוח.
שלוש אלומות אש, אשר נורו עם סתימת הגולל ע"י משמר-הכבוד של צה"ל פילחו לא רק את חלל האוויר. הם פילחו גם לבבות רבים, אבלים, באשר נפסקו חיים תוססים ללא עת. ולעליזה ולארטק ולמיכל, לקרוביך ולחבריך ולקיבוץ כולו לא נשארו עוד מלים לנחומים.
אנו נמשיך את דרכך למען אותה המטרה, למענה חונכת ולמענה נתת את היקר מכל, את חייך. בזאת נתנחם כולנו.
קובה פליישר