סמ"ר דן יעקבי ז"ל

סיפר חברו ליחידה
"היה מדבר על האדמה כעל בנו ועל בנו כעל האדמה. שורשי עד כדי הערצה. פעמים הייתי שואל עצמי מאין כל התום הזה שנטעו בו. כשפגשתי בהוריו, הבנתי. הבנתי וקנאתי באדם, ביני. כשהיינו נפגשים קלחה השיחה למישרין. לא על מלחמה ולא על כל הצבא שוחחנו, אלא על כותנה, גשם, יבולים וקטפות ועל בנו שאהב, על אשתו ועל כל הקשור לקיבוצו, שאהב כל- כך".