(מתוך "מזוודות ותרמילים" ספרה של חוה כוכבי)
מרציפן - אותה תערובת לבנה, עשויה שקדים וסוכר... רק בטאתי את מילה וטעם מתוק בפי; אך היתה זאת אשליה של זכרון בלבד.
השנה היתה 1943.
קבוצה קטנה של נערים ונערות בגיטו טרזיאנשטט, מנסה לפתור בעיה גדולה: איך חוגגים את יום הולדתו של וילי?
וילי, נער גבה קומה ושמנמן, ימלאו לו בקרוב שש עשרה שנה.
פתק קטן עבר מיד ליד: "ביום ב' בשעה שש - כאן".
בשעה שש לפנות ערב, היה וילי מבקר אצל הוריו, כפי שרובנו נהגנו לעשות.
לא גרנו עם הורינו; כל קבוצת הבנים גרה בחדר אחד במעון הנערים L214 והבנות גרו במעון L414.
"כאן" היה אותו חדר של בני הקבוצה, בעל המיטות התלת קומתיות הרגילות של הגיטו. למיטות התחתונות נצמד קרש צר, אשר שימש כספסל; נוצרה פינת ישיבה, בה עמד שולחן.
פה נהגנו להתאסף.
באותו יום ב' הודענו להורינו, שנאחר הפעם לבוא אליהם.
בפתח השיחה הוצגה הבעיה: "חבריא, מה עושים?"
שתיקה כללית.
אחר כך באה הצעה, שכל אחד יתרום ממנת הסוכר שלו למען וילי; ואולי נוסיף גם מרגרינה.
"זה טוב, אבל זה לא חגיגי במיוחד..." הרהר מישהו בקול רם.
"צריך עוגה", אמרתי בלחש.
אחד היושבים לידי שמע ואמר בחצי פה: "עוגה... עוגת יום הולדת..."
עוד שתיקה. זוכרים...
היו פעם ימי הולדת, אז, כשהיינו עוד בבתינו, ילדים ככל הילדים...
מפה לבנה על שולחן גדול, במרכזו עוגה מצופה שוקולד ועליה נרות קטנים; מספרם כמנין השנים ועוד נר אחד נוסף לשנה הבאה.
זה נראה כל כך רחוק...
"אולי ניתן לוילי בוחטל שלם ונתחלק בינינו בשאר?"
ההצעה הזאת החזירה אותנו למציאות. "בוחטל" היה אותו מאפה רבועי מבצק שמרים, שחולק אחד לשבוע כמנה עיקרית, מלווה ברוטב קרמל.
בהיותו טרי, נחשב בעיני תושבי הגיטו למטעם שאין כמותו.
"אבל לא מחלקים בוחטל ביום ההולדת שלו!"
זה היה נימוק נגדי משכנע, כי בוחטל ישן, כמוהו כאבן.
"אולי נוכל בכל זאת לעשות משהו; אני מוכנה לנסות", הצעתי לבסוף.
יצרנו קופה משותפת סודית, בה הצלחנו לאסוף שני בוחטל, מעט סוכר, מרגרינה וריבה.
וילי לא ידע דבר; הוא קיבל את מנותיו בשלמות ו"המלאי" הוסתר היטב.
בערב יום ההולדת ניגשתי למלאכה. פוררתי את הבוחטל הקשים בעזרת פטיש, הרטבתי את הפרורים והוספתי סוכר ומרגרינה. מעיסה זאת צרתי פירות קטנים: אגסים, תפוחים, דובדבנים ותות שדה. צבעתי חלקם בריבה אדומה ותקעתי בכל אחד גבעול קטן של עלה.
האם לא היו אלה פירות מרציפן ממש?...
וילי מצא את הצלחת על מיטתו; הוא היה נרגש מאד.
אבל נער אינו בוכה...
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח