קשה, כמעט בלתי אפשרי, לכתוב על איתי בני כי איננו. הזיכרונות הטריים עדיין יוצרים אשליה כי הנה, בכל רגע עומדת הדלת להפתח, ובפתח איתי, עם חיוך שובב והתנצלות על עוגמת הנפש שגרם לנו בהעלמותו.
מאז שאיתי הלך לגבעתי ראיתי רק רע. ליבי ניבא לי שהגרוע מכל עומד לקרות בכל רגע.
קשות מאוד היו הפרידות מאיתי בשובו לצבא מחופשת שבת, כאילו הרגשתי שזו פגישתנו האחרונה.
גם באותו יום ראשון שבו אירע האסון. הסעתי את איתי לתחנה המרכזית, ואחרי שירד מהרכב המשכתי להסתכל עליו בראי כשמחשבות רבות עוברות במוחי. הייתי בנתניה כששמעתי לראשונה על פיגוע באוטובוס ליד כפר דרום. פרפורי הבטן היו חזקים מאוד, המחשבות הגרועות ביותר החלו לרצד במוחי ומצד שני ניסיתי להאחז בכל זיק של תקווה שאיתי לא באוטובוס. אך בתוכי ידעתי את האמת. מיד חזרתי הביתה. פשוט לא יכולתי להמשיך לעבוד.
בימים הקשים, בשבעה, בשלושים, במשך שנת האבל ולמעשה עד עצם היום הזה, יצאנו מחוזקים מאוד. גילינו משפחה אוהבת ותומכת שעושה הכל לעזור ולהקל ולו במעט על הכאב האיום - הרגשנו שותפות אמת באבלנו, מצאנו חברים וידידי אמת שלא עזבונו ברגעים ובשעות הקשות, ועשו כל אשר ביכולתם להקל ולו במעט על אבלנו הכבד - לא היינו לבד לרגע.
במשך השנתיים שחלפו השתדלנו להנציח את זכרו של איתי הי"ד ב"מפעלים" שונים, שחשבנו שמתאימים לאופיו המיוחד, לנכונות הנתינה ולעזרה לזולת שכל כך אפיינו אותו: קופת גמ"ח המספקת מזון למשפחות נזקקות, כתיבת ספר תורה, ולאחרונה גן ילדים - "הגן של איתי" במרכז "אורנית" - המשמש בית החלמה לילדים חולי סרטן.
רואה אני חובה להודות לכל אלה שסייעו בידנו לכתוב את ספר התורה לזכר איתי, ולכל אלה שהשתתפו בכתיבת ספר זה, שיהיה ספר זיכרון לאיתי הי"ד.
איתי, לא נשכח אותך - אתה איתנו תמיד.
מי ייתן וה' יאמר לצרותינו די ונראה אך טוב ובבניין ירושלים ננוחם.
אבא חיים