בן וילמה וחיים. נולד ביום ו' בשבט תשל"ו (8.1.1976) בראשון לציון. איתי למד בבית-הספר היסודי "סיני" בעיר, המשיך במכינה בגבעת שמואל, שם סיים את כיתה ה' ועבר לחטיבת הביניים "ישיבת בר אילן". איתי השלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הטכנולוגי הדתי "אמי"ת גוש דן" ברמת אילן, במגמה הריאלית. איתי הצטיין בלימודיו והיה מועמד לעתודה האקדמית. בנעוריו היה חניך בתנועת "בני עקיבא". לקראת גיוסו לצה"ל טרח על שיפור כושרו הגופני ושחה בקביעות.
בסוף חודש יולי 1994 גויס איתי לצה"ל, הוכשר כלוחם חי"ר ושירת בחטיבת גבעתי. מפקדיו סיפרו, כי בלט משכמו ומעלה וכי תענוג היה לשהות במחיצתו. איתי עמד לצאת לקורס סמלים, אך תוכניותיו להתקדם במסלול הצבאי נגדעו.
ביום ט' בניסן תשנ"ה (9.4.1995) נפל איתי בעת מילוי תפקידו, מהתפוצצות מכונית תופת, שנסעה סמוך לאוטובוס בו נסע, באיזור כפר דרום. עמו נספו עוד שישה חיילים ואזרחית אחת ורבים נפצעו. איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון לציון. בן תשע עשרה היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות - עינת והילה. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "איתי שירת כלוחם בגדוד 'שקד' של חטיבת 'גבעתי' ותואר על ידי מפקדיו כחייל למופת, שגילה רמה אישית גבוהה ואהב לעזור ולסייע לסובבים אותו". מפקד היחידה בה שירת, כתב למשפהתו: "איתי היה אהוד בקרב חבריו לפלוגה, ותמיד אהב לעזור ולתרום מעל לנדרש. חייל מצטיין, שהיה מועמד להיות מפקד כיתה, ולהמשיך ולהתקדם אף לתפקיד קצין ביחידה".
לאחר הפיגוע, התפרסמו כתבות בעיתונות אשר סיקרו את האירוע ובהן סופר גם על איתי.
משפחתו הנציחה את זכרו בכמה דרכים - קרן לגמילות חסדים עבור משפחות נזקקות, המספקת עבורן מזון לערב שבת מדי שבוע; ספר תורה הוכנס לבית הכנסת בו נהג איתי להתפלל; הוקם גן ילדים הקרוי "הגן של איתי", בבניין "אורנית", המשמש הוסטל לילדים חולי סרטן בפתח תקווה; יצא לאור ספר לזכרו של איתי.