בן נחמה ומשה. נולד ביום כ"ט בכסלו תשל"ה (13.12.1974) בצפת, אח ללאה מלכא, אליעזר חיים ואברהם. הוריו, ניצולי השואה, עסקו בחינוך. מאיר נקרא על שם סבו, שהיה תלמיד חכם ומחנך דגול. לירושת השם התלוו גם הרבה מסגולותיו של הסבא. מאיר נולד כבן הזקונים להוריו וזכה למלוא האהבה ותשומת הלב של המשפחה כולה.
במקום לגן ילדים רגיל, נשלח מאיר ל"חדר" מסורתי וכאשר הגיע לכיתה א' כבר יכול היה לקרוא בשטף. עוד בגיל רך התגלה מאיר כבעל שמיעה מוסיקלית מצוינת, והחל מכיתה א' למד נגינה
בכינור. הוא השתתף במחנות מתא"ן, לכשרונות צעירים בשטחי האומנויות, וזכה במלגה על נגינתו. את לימודיו היסודיים רכש בבית-הספר הממלכתי-דתי "בירב" בצפת. בקוצר רוח ציפה מאיר לעלות לכיתה ד' כדי שיוכל להצטרף לסניף "בני עקיבא", בו היה חניך נלהב, ולימים מדריך מסור ויצירתי. הוא פיתח מערכי שיעור לפעולות שתכנן והיה אהוב מאוד על חניכיו וחבריו לסניף. בחטיבת הביניים למד מאיר במקיף הדתי ע"ש הכ"ב בצפת. הוא גילה עניין רב במקצועות הלימוד השונים והצטיין בכולם. מאיר הגיע לבקיאות מעמיקה בתולדות עיר הולדתו, צפת. את הישגיו בלימודי קודש הציג בדרשת הבר מצווה שלו, שחיבר לבדו. בכיתה ט' עבר לירושלים,
ללמוד בישיבת "בני עקיבא" "נתיב מאיר". במקביל, התקבל לאקדמיה למוסיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים. למרות מערכת לימודים מפרכת בישיבה התיכונית, השכיל מאיר לשלב בין השניים, הוא התמיד בלימודיו בבית המדרש ובכיתת התיכון וגם מצא זמן ומקום להתאמן בנגינה ולמלא את חובותיו לקונסרבטוריון. מגיל שש
עשרה, לאחר שהתוודע אל המוסיקה החסידית, החל להשתתף בפסטיבלים של ה"כליזמרים" בצפת, ובתזמורות של המוסדות בהם למד.
עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1992, בחר מאיר להצטרף למסלול הצבאי במסגרת ישיבת הסדר. בחיפושיו אחר ישיבה שתתאים לו הגיע לקרית שמונה, ובשיחת היכרות ראשונה נקשרה נפשו בנפש רבו והוא בחר לקבוע בעיר את מקום לימודיו. בישיבה בקרית שמונה הגיע מאיר לשיא פריחתו, על התלהבותו מלימודי הגמרא כתב: "לילה בבית המדרש. יושב אני ובוהה בין דפי הגמרא... ומקבל על עצמי שוב ושוב ללמוד טוב יותר להבא, אבל בלילה הבא יושב אני עם עצמי והאותיות המרחפות מולי מזכירות לי ציור קבלי על בריאת העולם ועל אותיות אל"ף בי"ת שבגינן אני קיים וחושב על תורת חיים ועל חיי עולם שנטע בתוכנו, ואיה אלוקי נטיעתי ומה פריי
בעולמי... ואני מוקסם, מוקסם בעולמי, ומוקסם"... מאיר התעמק בספרי ההלכה והמוסר שרכש לספרייתו המתרחבת לצד ספרות עברית עכשווית. גם בישיבה עמדו על כישוריו והטילו עליו תפקידים שונים. כך, למשל, נבחר לגבאי מניין הבחורים, וערך פנקס תקנות "ספר הגבאי" לשביעות רצונו של ראש הישיבה. מאיר יזם פעילות
בקרב נוער חילוני - הוא ארגן ביקורים לאימוץ נוער מושבים בגליל העליון, בילוי שבתות במושבים והכנת ילדי קיבוצים לטקס הבר מצווה.
מאז ילדותו, הניע אותו דמיונו הפורה לכתיבה יוצרת, אולם עיקר פעילותו הספרותית הגיעה לבשלות בין כותלי הישיבה. אופקים נוספים ליצירתיות הפועמת בו מצא בצילום - מאיר היה חובב צילום, ותיעד במצלמתו נופים ואירועים - וכמובן, בנגינה בכינורו. פעם בשבוע היה עולה מקרית שמונה לירושלים, להמשיך ולהשתלם במוסיקה קלסית, אצל מי שהיה מורו האחרון בקונסרבטוריון. בחופשותיו שב מאיר לבית הוריו בצפת. בן מסור היה, המסייע בכל משך שהותו בבית, ובשעות הפנאי מסדר את אוגדני כתביו ואלבומי תמונותיו.
בראשית מרץ 1994 גויס מאיר לשירות חובה בצה"ל. הוא רצה לשרת עם חבריו ולכן העדיף את השירות בגולני. הוא התאכזב לגלות ששובץ לחטיבת גבעתי, אולם למן הרגע שהגיע לבסיס ההדרכה והתוודע לסגל הפיקוד, השתנתה תחושתו מן הקצה אל הקצה, הוא הפך ל"סגול" מושבע והעיד כי הוא "נהנה מכל דקה" למרות האימונים המתישים. מאיר הפך לדמות של מנהיג בקרב חבריו ליחידה ושימש ככתובת לייעוץ לסגל באשר לבעיות המיוחדות של בני הישיבה. שליש היחידה תיאר את פועלו בגדוד: "חייל למופת, משכמו ומעלה, מאמין בצדקת הדרך, בעל רמה אישית גבוהה, קשה לפרט את כל סגולותיו כאדם... תענוג להתייעץ עמו ולקבל את עצותיו. אהב לעזור ואהוב היה על כל חבריו ומפקדיו..." מאיר עבר דרך שלבי המסלול, החל מהגיוס דרך הטירונות, השירות בלבנון, עד לשירות בכפר דרום. הוא עבר את מבדקי הקצונה בהצלחה, ונקבע מועד יציאתו לקורס קצינים.
ביום ט' בניסן תשנ"ה (9.4.1995) נהרג מאיר בהתפוצצות מכונית תופת, שנסעה בסמוך לאוטובוס בו עשה דרכו לבסיס מחופשת השבת, בקרבת כפר דרום שברצועת עזה. עמו נפלו שישה חיילים נוספים ואזרחית אחת, בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא
למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.
לאחר מותו, גילו הוריו את עזבונו הספרותי המגוון. נמצאו מערכי פעולות ל"בני עקיבא", דרשות, מאמרים, דברי פולמוס לעיתונות, כתבים, סיפורים לילדים ואף שירים ליריים מרגשים. השירים קובצו והוצאו לאור בספר "נופי גן העדן". במבוא לספר כתבו בני משפחתו: "למקרא השירים אחזתנו תדהמה, יותר משהיתה בהם שירת חייו לעצמו, היתה בהם שירת מותו - על עצמו. שירים אלו מהווים צוהר לנפש רגישה ומתגבשת... מבעד לצוהר קורנת עוצמה של חיפוש ותהייה, של ערגה לקרבת אלוהים וקניין תורתו, של כמיהה למשמעות... של בקשת האמת הצרופה ואי-השלמה עם העוול...".
שיר שנכתב בינואר 1993 משקף את אותה יכולת להתבוננות פנימית, פיוטית ורגישה: "ללכת אל עצמי, אל מהותי, לחפש משמעויות, לתור אחר הזדמנויות לביטוי, ליצור, לתת חירות למחשבותי, לאופקים נעלמים מעבר לערפילי הבוקר, עת השמש זורחת בנשמתי אל מול שחר המפציע בחושך הרוחני להאיר אורי להפיץ תורתי"... בנוסף על ספר זה, הנציחה משפחתו את זכרו בפרסומים שונים, ביניהם עלון ישיבת ההסדר "מאורות אמנה", דף פעילות שבועי ליום הזיכרון, חוברת סיכום למפעל החינוכי תוכנית בני מצווה תושב"ע ומחשבת ישראל, ובתחרות "הכליזמר הצעיר" הנערכת
מדי שנה בצפת.
בעזבונו נמצא מכתב שכתב ביום הזיכרון לחללי צה"ל בשנת 1991, כאשר היה כבן שש עשרה. מכתב זה נקרא כצוואתו בימי "השבעה", וגם הופץ כחומר לימודי במוסדות חינוך. מתוך המכתב: "כל בן-אדם הוא עולם ומלואו ויש בני-אדם שאת ייחודם ישאו איתם לעוה"ב ויש כאלה שמתים לפני הזמן ואז נזכרים כמה ייחודיים
הם, אלה במותם מראים לנו כיצד להתנהג... מלחמות עברנו ואנשים מתו, אבל ודאי הם אותם אלה שהקב"ה רוצה לידו שהעולם הזה קטן עליהם והם צריכים קרבה אלוקית בעולם הנשמות".