טוראי יצחק "בוכי" בוכבינדר ז"ל

רשימות לזכרו
בוכי בא אלינו לתל חי, כבודד, בשעה שכל אחד מאתנו כבר היה קשור לענף משק כלשהו, הכרנו את האנשים, ידענו את מספר החולבות ברפת, הכרנו את שמות אנשי השומר הנחים בצל מצבת האריה הגדולה, היו לנו שמחות ומצבי-רוח משלנו. לא חסרו גם קצת חיכוכים. וכך התערינו במקום.
מטבע הדברים שאדם, הבא למקום חדש, מתחבט קמעה אילך ואילך עד שימצא חבריו הקרובים ופינתו האהובה עליו.
לבוכי לא היו התלבטויות. הוא הגיע בצהרים כשצרורו על שכמו, ובערב כבר היה אחד מאתנו.
גרתי בחדר אחד אתו והתידדנו. היתה לנו שפניה קטנה, ובוכי נעשה לה אפוטרופוס. שמחתו הגדולה היתה המלטה מוצלחת, ועצבונו נימיה שטרפה שפן.
זכורני: יום אחד נעלם שפן אנגורה, היחידי שהיה לנו. בוכי הרעיש עולמות, קרא לאסיפות חברים, הטיף מוסר ודרש שהחבר שעשה זאת יודה קבל עם על מעשהו. כששאלתיו אחר כך מה היה צריך לדעתו לעשות עם אותו חבר, אילו היה מודה, ענה: לגרשו! והוא לא היה רואה בכך כל הגזמה. החטא היה מעל לתפיסתו, וכי כיצד יוכלו לעולל כזאת ל"אנגורה היפפה".
בוכי היה עז נפש וענו. יום אחד עשינו קומזיץ קטן בחצר תל-חי הישנה, ולפתע הופיעו מספר חברים מכפר גלעדי, ומאחר שהקומזיץ לא היה חוקי במאה אחוז, ניסינו להסתלק בקפיצה מעל החומה המקיפה את החצר. גובה החומה היה כשלושה מטרים. בוכי קפץ מיד, ללא היסוסים, ונתקל בנחש ארסי. הוא הוכש מספר פעמים באצבעות גלו וצעק:"צפע! אל תקפצו! נעקצתי!" רגלו החלה להכחיל ולהתנפח ולא ידענו כיצד לנהוג. היינו מבוהלים מכדי לחשוב בהגיון. אך בוכי לא אבד עשתונותיו. אסף חוטי ברזל וביקש ש"נקשור חזק" את הרגל במספר מקומות. אחר כך פתח בחלוקת תפקידים. בקור רוח אמר לי: רוץ לתל-חי וקרא לאמבולנס בטלפון. ושוב פנה אלי ואמר בבדיחה:"אתה תהיה החמור שלי, אסור לי ללכת, או לרוץ, תצטרך להזיע קצת".
כשהגיע האמבולנס כבא היה בוכי רכוב על כתפי חברו. בכפר גלעדי קבל זריקה והוסע לטבריה. כל הזמן שמר על שלוותו לנוכח החברים המבוהלים שסובבהו. חדשיים היה בבית החולים בטבריה ומעשה נס חזר אלינו.
בוכי, עם היותו בעל אחריות, זלזל בכללי הזהירות, עד שיום אחד הותקף בקדחת קשה. והיה אצלנו נוהג, שכל קודח מקבל שבועיים הבראה לאחר שובו איתנו. יומיים-שלושה לאחר שהחלים, נעלם בוכי. חשבתי שנסע לבקר את הוריו בתל-אביב. לאחר שבוע, כשחזר, שאלתיו איך היה בבית? ככה - השיב - הכל בסדר. מאז הבחנתי שכוכי ישן כל הימים ובלילות היה נעדר מהחדר. סברתי שהוא מועסק בשמירה, או באיזה ענף משק, הדורש עבודת לילה. בסידור עבודה הופיע שמו, מתחת למדור חופש, מחלה או שבת לסרוגין. משגברה עלי הסקרנות, שאלתיו לפשר הדבר, והוא התחמק מתשובה. ראיתיו מתלחש עם הערבים שהסתובבו בכפר גלעדי לצורך לא ברור, או עם חבר מבוגר מהמשק, ששמו היה מתחלף מדי מספר שבועות לפי הודעה סתומה המתפרסמת על לוח המודעות.
הילה מוזרה של סודיות ומסתורים החלה להתרקם סביב בוכי בן השש-עשרה, שקודם לכן ידענוהו פשוט בהליכותיו וגלוי-לב.
עד בוא אותו יום, בשנת 1945, שבו נלכדה שיירה של עולים מסוריה ע"י חיל הספר. היה זה בשבת בבוקר. הייתי בדרכי לגן-הירק, שמעתי צלצול אזעקה. חזרתי מיד למשק ואז ראיתי את בוכי מזעיק את החברה. עצם המילה "אזעקה" סותרת את השקט ושיקול-הדעת, בה ביצע בוכי את תפקידו. בריצה הובילנו לחורשה בה ניסו מספר חיילים מחיל הספר לעצור את העולים. פרצנו משולהבים ובקול תרועה והחיילים נסתלקו במכוניתם, שהמתינה על הכביש. בוכי, כבקי ורגיל, התחיל לארגן את העולים המפוזרים והובילם לעבר המשק, עד שבאו אנשי הפלמ"ח ונטלו אותם מידו.
ק אז ידענו במה עוסק בוכי בשנה האחרונה. היה זה בוכי אחר, מזה שהכירנוהו. פתאום נתגלה משכמו ומעלה מאתנו. ואת להט נעוריו מסר לפעולות כאלו. יחד הלכנו לפלמ"ח, אך אחרי השחרור מהפלמ"ח הצטרף להכשרה מגויסת בקבוצת מסדה.
בתקופת המלחמה פגשתיו רק פעם אחת. הוא היה אז בקורס בהרצליה וסיפר על רמת הנגב, הקיבוץ אליו השתייך.
שמעתי תאורים שונים על נפילתו, אך בכל אחת מהן חוזרת ונשנית הגרסה, שהוא לא רצה לסגת והחזיק במקלעו עד לרגע האחרון, כדי לחפות על נסיגת חבריו. ומי שהכיר את בוכי יודע שאכן, כך היה הדבר. בוכי לא יכול לנהוג אחרת.
עשר שנים בלי בוכי המסור והנאמן.
חבר

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח