'בולבול' כמו שקראנו לו איננו. קשה לתאר את זאת. קשה להאמין. כשאני נכנס לסנדלריה, ועוצם לרגע את העינים, אני רואה את יצחק יושב לו ודופק סוליות, בעליזות שהיתה מושכת כל חבר, לשבת על ידו ולשוחח אתו. עבדתי איתו תקופה ארוכה והספקתי להכירו, אף פעם לא ראיתי אותו כועס או מרוגז, תמיד היה מחייך.
פעמים רבות התוכחנו על המצב החברתי, על השפורים שאפשר להכניס בשטח זה או אחר. באה המלחמה האכזרית ודברנו על תפקידו של הקיבוץ במערכה. אני זוכר את המלים שאמר בהזדמנות זו "תפקידו של חבר קבוץ להגן לא רק על המולדת, על ארצנו הקטנטונת, אלא לעמוד בכל מחיר על הגנת משקנו, על הגנת הקבוצים אשר הם בחזית. כל משק מוכרח לתת את תרומתו." נכון כאן צדקת בולבול, גם אנחנו נתנו את תרומתנו במחיר יקר, בדמך ובדם חבריך אשר נפלו עמך. ברוב המשקים נפלו קרבנות -אך לא לשוא. כי האויב הורחק, הוכה קשות
ביום השנה כולנו מלוכדים, אלה שעזבו את הקיבוץ גם כן באו, אמנם הם שכחו את חובתם כלפיכם, להמשיך בקיומו של הקיבוץ אשר למענו נפלתם. אבל אנחנו לא נאכזב אתכם, נמשיך את מה שהתחלתם, נמשיך בהגשמת הרעיון הקבוצי.
רפאל.