סמ"ר גדי קוסמן ז"ל

אלבום תמונות

אני זוכרת את גדי שהוא חזר עם מינק מבית החולים קפלן יום אחד גשום וקר. נדמה לי שהיו שטפונות והיה מאד קשה להגיע למשק.
גדי לא רק היה עם נועה ביחד בבית הילדים. שנים רבת היינו שכנים - אנחנו ומשפחתו - ולא שכנים במגורים אלא גם בלב. היינו מאד קרובים זה לזה, חברים של ממש והיה טוב ונעים שילדינו טעמו מן הידידות הזאת ונדבקו ממנה.
גדי היה כפי שזכור לי מהימים ההם ילד חמוד וטוב לב, אך כמובן היו תקופות שהבנים והבנות לא הסתדרו ביחד ואז קצת ניתק הקשר ההדוק בין שני הילדים. בימים האחרונים של בית הספר שוב התלכדה הקבוצה כולה.
כאשר התגייסו בני "חבצלת" הקשרים בין החבר'ה שפתאום ראו את עצמם נפרדים אחרי תקופה כה ארוכה של ילדות משותפת, נעשו יותר ויותר הדוקים וחזקים. איזו שמחה היתה כאשר באו לחופשה ופגשו אחד את השני ויכלו להתחלק בחויות ולהעלות זכרונות! בתקופה זו התחילו החברה להכיר ולהעריך אחד את השני, יותר מאשר בכל שנות הילדות שלהם. כשגדי בא הביתה כולם באו אליו.
כשאני מעלה את דמותו מאז בזכרוני אני רואה פנים מחייכים טוב לב שכזה. הוא אהב את כולם, חברים, ילדים, תינוקות, בעלי חיים, מי ומה לא. הוא תמיד שמח, איזו מין שמחה פנימית שזורמת החוצה ומקרינה על כל הסובבים אותו.
אני זוכרת מקרה שקרה לפני כשנה וחצי כאשר גדי נסע 3 פעמים משך שעתיים לאשקלון, לחפש אחרי חברה שלא חזרה הביתה בערב. בלי הרבה מילים, כאילו זה מובן מאליו הוא נסע שוב ושוב עד שבסוף מצא אותה.
דברים כאלה היו אופיניים לגדי ואני בטוחה שהרבה חברים יכולים לספר על מעשים דומים. ואז אני חושבת: מבורך האדם שמשאיר זכרונות כאלה אחריו.

עירית ון-אסו