אלבום תמונות
למשפחת קוסמן שלומות!
עברו שבועיים ושוב אני בבית. האמת היא שמאז האזכרה שהיתה בגברעם אני מהרהר וחושב אודות גבי רבות. היום גם קיבלתי מכתב מבחורה שויצרית שגדי ואני לקחנו לטייל בהרים המושלגים של שוויץ. כלומר היא לקחה אותנו והראתה לנו איזור סקי יפה. והיא כותבת "רק כעת כשנפל מישהו מוכר אני מצליחה להבין מה זה בשבילך לאבד חבר". ואני מוסיף רק עכשיו כשאיבדתי חבר-אמת אני מבין מה זה לאבד בן.
אני חושב שנהגתם בגבורה. ובעצם אתם גיבורי המלחמה לא פחות מאשר אנו, החיילים. להודות על האמת עד האזכרה לגדי היה שם של עוד חבר שנפל. יתכן ולא עכלתי את כובד המכה. ויתכן שבעצם הקרב לא היה זמן לעכל כל אחד שנפל לידי. ושהגעתי הביתה נשארתי בהרגשה שבעצם, היתה כעין מגן השומר, לא להכנס לכל הזכרונות הנעימים שהיו עם כל חבר וחבר.
אך אחרי האזכרה התחלתי באמת להזכר בגדי. כמו שאני היכרתיו. ואולי היכרתיו באחת התקופות היפות של חייו. הטיול בחו"ל. גם לגבי היה זה זמן נפלא והרבה גם הודות לגדי. בעיות המכונית כמובן עליו. הגזבר כמובן גדי. היתה לנו קופה משותפת שהיתה בכיסו. ודווקא הוא שמצבו הכספי היה הרבה יותר טוב משלנו דאג לכך שנחסוך ולא נבזבז סתם. היה זה הוא שהקפיד לשמור על מהירות נהיגה סבירה ובדיקות שמן, מים כל בוקר, בצורה הקפדנית ביותר. כל משרד או עסק שצריכים היינו לסדר גדי היה הדובר. ויחד עם זה ידע איך להנות לצחוק ולספר בדיחות. ובמיוחד לבלות.
כל כך היה גאה, שהדודים שלו קיבלו אותנו קבלת פנים יוצאת מהכלל. ביום העצמאות היה כל כך גאה בתור הישראלי של המשפחה. ובאמת ברקודים דאג לאסוף את כל בנות הדוד לריקוד הורה סוערת איתנו - הישראלים. שלא לדבר על גאותו בתור קיבוצניק. הגאוה על גברעם וכל הישג שהתחולל במשק. כן כאב הוא כל מחדל ושגיאה. סיפורים יש המון ובלי סוף ואני מקוה להפגש באחד הימים ולספר עוד ועוד.
מקוה לפגשכם בקרוב ושהכל יגמר כבר.
להתראות
ארנון אפרת