אלבום תמונות
אולי עכשיו, כשאדמה וארץ רגעו, שקטו מן המערכה והסכמים נחתמו בשניים - ניתן לקוות.
והיום שוב נצבנו לפני השורות הדוממות.
שורות שלמראשתם מצבות לבנות. לוחמים עם מספר ושם.
אתה עובר בינות למלבני האדמה, מביט, קורא, שותק ושומר לעצמך. עומד נאנח וכואב מול אחד, אשר האותיות והמספר מהווים משמעות ראליסטית של ממש.
ובמותו... אני זוכר, המוכן לעזור תמיד, מחייך, נותן יד בכל, והרבה מעבר.
אמנם היה מבוגר ממני בשנים מספר, אך עובדה זו כבר לא מנעה שפה משותפת בנינו.
יש..., ואתה תוהה ושואל?
האם זה הרגע? שדוקא ברגעי התייחדות אלה, אתה מסכם יחסים? מנסה להחזיר את העבר, ולו לשניות מספר.
- קשה.
אתה מרים ראשך, ואתה בוחן את העומדים איתך. מנסה לינוק עוד אסוציאציה שהיתה לכם יחד, מתוך עצבות חברך שמימין.
שואף להוציא עוד זכרון עבר משותף מדמעה של אם, הגוחנת וזר בידה. ואתה מרגיש כי הזמן מתקדם, ומרחיב את יריעת העבר.
דומה, שאין לשכוח.
מבט אחרון לוכד בתוכו את זרזיפי הגשם היורדים ברוך, להשקות את העולם, את הפרחים, את האדם.
ושוב אתה שואל? - האם יצליחו הפעם הטיפות להרוות ולהצמיח את זר הפרחים שהנחת, האם יחדשו נעוריו של אחד שהשארת טמון מאחור?
האם את הנצח יקבעו רגעים אלה?
והתשובה עמוק בליבך!
שאול רבש
(באזכרה ביום השלושים)