איך לומר?
ומה לכתוב?
אנחנו לא יודעים לכתוב. אין לנו כשרון, לא למדו אותנו בבית הספר לכתוב הספדים ואנחנו גם לא רוצים לדעת.
לא רוצים!
אף פעם לא שקלנו אותך במאזניים, לא בררנו ומנינו את התכונות שלך ולא קראנו להם בשם. בני כתתך יודעים אולי מה היו ציוניך בבית הספר. אלו אינם חשובים יותר לאחר בית הספר. אתה היית שלנו, פשוט שלנו - של "החברה", לא התפלספת על מהות חיי הקיבוץ אלא פשוט חיית אותם במלואם, איתנו. מין "יקה" כזה במוסך, מסור עד כדי להכעיס. מקבל הכל כפי שאומרים ובשיא הרצינות, לוקח את כל התפקידים "שמלבישים" עליך: ועדת מינויים - אין ברירה. אחראי רכב - רק "יקה" כמוך יכול. אחראי לאפרונים - כמובן, תמיד הצליחו לשכנע אותך בלי מאמץ. השכנים שלך מספרים שהיית "באלגניסט" ושהטייפ שלך היה עובד שעות ומשמיע את "הגששים" ואת חוה אלברשטין לסירוגין.
המון בדיחות מספרים על עוורון הצבעים שלך. כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים הם אתה:
אתה גדי שעובד במוסך מהכתה של מירלה, עדי, יוסי ועמוס.
שלנו של החברה, של גברעם.
עירית ש.
(באזכרה ביום השלושים)