אחי ואחיותי השכולים, משפחות יקרות ותושבי טבעון
עבורנו השכולים, יום הזכרון הכללי, הינו סמלי בלבד,
יום נוסף במסכת ימי השכול והכאב. הכמיהה והכיסופים שברו כל אחד ואחת מאיתנו כואב את אבדן יקירו, כל יום כל שעה. אין רגע שהם לא איתנו - הבנים והבנות, הבעלים והאבות, האחים - אחיות, שנפלו על תקומת המדינה ובטחונה, קיומה וביסוסה. בלוחמה ובסערת הקרב. בעת מילוי תפקידם ובעת שרותם.
כאב השכול לא חולף ולא יחלוף. עם המיית השכול, נחייה לעולמים, כי אין כאב גדול יותר מכאב הורים שכולים, ועם השנים הכאב לא כהה, אלא אף הולך וגובר הולך ומתגבר.
ההדרים פורחים, אבל באויר מרחף ריח של יאוש קיומי שכמוהו לא ידענו מאז מלחמת יום הכיפורים ואולי הוא חריף עוד יותר, כי הוא יאוש של אכזבה, של נפילה אחרי התרוממות רוח, יאוש של אבדן תקווה, של סגירת חלונות. הסיכוי של שלום עם הפלשתינים הולך ונמוג לנגד עינינו ואנו שואלים את עצמנו האם המחיר היה לשוא.
אנחנו דור הביניים, מצד אחד תומכים בהורינו אשר "מזדקנים" לנגד עינינו ומצד שני ילדינו כבר הולכים ומתגייסים לצבא ואנו שואלים עד מתי? חשבנו שילדינו לא יצטרכו לשרת בצבא ולהלחם אך לא כך. עכשיו נקווה שלא יהיו עוד מלחמות וילדי בנינו לא יצטרכו להלחם ויוכלו להנות כמו כל הילדים בגילם בכל העולם מחדוות החיים וזיו העלומים.
אילנה שמש
הוקרא בטקס יום הזכרון - תשנ"ח