בן וחבר.
גדי לא חזר מן המלחמה.
ב-6 באוקטובר יצאו בנינו חפוזים מן הבית.
לבשו מדיהם ברישול, הוסיפו מילה "ענינית" על ממטרה שכדאי לפתוח, על מפתח של החדר...
יצאו ולא הספיקו לומר שלום של ממש, רק הנף יד וספק חיוך.
לאן?... למלחמה?...
בצהרי יום הכיפורים עוד לא ידענו את התשובה...
כן! למלחמה!...
מצפים לכל גלויה, נצמדים אליה, הופכים והופכים בה. רק מילים ספורות: "שלום... להת. בקרוב... ד"ש. אל דאגה..." מילים ספורות ויקרות.
יום ועוד יום.
ב-23 לאוקטובר מבשר לנו הרדיו על הפסקת האש!
ב-26 מתקבלת גלויה מגדי שנכתבה ב-19... מיד טלפנו למשפחה בטבעון... באותו יום פקדו את משפחת קוסמן שליחי קצין העיר - גדי נפל במערכה.
גדי נפל שעות ספורות לפני הפסקת האש.
בבואנו לכתוב על בנינו-חברינו - פוקד אותנו הלם הכאב.
אנחנו חוזרים וקוראים את שמותיהם...
דמותם עולה בנו ואנו רצים לנצור אותה. לנסות לעצור בעד שיני הזמן שלא יטשטשו דבר...
הזכרונות הם לנו כפנינים יקרות השזורות במחרוזת חיינו.
בחוברת אנו מנסים לחזק זכרם.
לספר עליהם לבנינו הקטנים. לספר עליהם לבאים אלינו זה מקרוב.
הזכרונות... התמונות... רסיסי החויות כעין נקודות ציון.
אנו זוכרים אותם, למען היות טעם לחיינו הממשיכים בקצבם.
זכרם מלווה אותנו כיחידים וכחברה.
רותה