אלבום תמונות
בלב שותת ובנפש בוכיה אנו מלוים את יורי היקר שלנו בדרכו האחרונה.
גבנו כפוף מגודל האסון.
ראשנו מושפל מנטל הצרה.
דוממים אנו וללא אומר...
דוממים כאבן ניצבים אנו, אך בנפשנו פנימה רועמת השתיקה וזועקת:
למה? מדוע?
מדוע כה התאכזר המזל ליורי והוא אך פרש כנפיכם אמיצות, רק פסע את צעדיו הראשונים, מעבר לסף החיים, לקראת הקמת משפחה, אל רכישת מקצוע - מקצוע שהוא גם דרך בחיים - כדי להשתלב בחיי הקבוץ?
מדוע הוכינו ללא רחמים: ההורים, האשה, המשפחה וכל בני בית רוחמה, כל אלה אשר טפחו את יורי, גדלוהו מינקות ולווהו בדאגה, באהבה ובמסירות עד בגרות מבטיחה?
והרי תקוות כה רבות תלינו בו... בונה ביתו בתוכנו על יסודות איתנים, תורם במעשיו ובמחשבותיו להדרת פני החיים בקבוץ, משתלב בתחום החנוך וההוראה כדי להדק את החוליה בשרשרת הדורות.
למה התאכזר בנו הגורל?
ומדוע קולל העם הזה, שבע הסבל וגדוש היסורים בקללת האימים: "בדמיך חיי"?
האם לא נשפך די דם נקי?
האם לא די נשמות טהורות הועברו מן העולם, בדרך הארוכה של הפזורה והגולה, שיש לרפד עוד בדם מיטב בני העם הזה את הדרך האחת שעוד נשארה אל עצם קיומו?
אכן, רועמת הזעקה והלב מתפלץ, כי אינו יכול להכילה. ממושכת היא, מתקוממת וכואבת עד כלה... אולם נשארת היא כקול קורא במדבר.
זועקים אותה הורים, זועקות נשים, זועקים ילדים, חברים וקרובים - ותשובה אין.
לא, אין תשובה. אין מענה...
לא נותר לנו כי אם להרוות אדמה זו בדמעות שליש, דמעות רותחות ורוטטות של הורים, של אשה, של בני משפחה ובני הבית הזה - על בן, בעל, שאר וחבר יקר, אשר נטשונו בראשית פריחתו והוא אהוב על כולנו.
לא, אין נחומים, כי אכן, במה אפשר לנחם ומה יכול לנחם? נשאר לי רק לחזור על דברי הנביא:
"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יום וליל את חללי בת עמי".
כי גדול מנשוא הועבר ולמי לזעוק אין.
נבטיח רק שנצרור את זכרו של יורי בעמקי לבנו הדואב ובכתלי ביתנו האבל.
משה ויסברג.