אלבום תמונות
ילד נולד, לוחצים להוריד את היד. כשהוא נפטר, חוזרים ולוחצים. כמו לאמת את האמרה: "אלהים נתן ואלהים לקח".
מה להגיד על יורי?
שהוא בן עשרים ומשהו, רק בתחילת חייו?
שהוא היה עקבי וישר, שהוא לא הסס להגיד ולדרוש את מה שחשב לנכון?
שהדבר הראשון שראית כשנכנסת אליו היה פוסטר ענקי בשחור לבן של מרכס?
בין כל אלה ובין כל אותם המוני דברים שאפשר להגיד עליו תמיד תזדקר אל מול העיניים המלה "היה" - בלשון עבר. כמו כל ההבדל בין חיים למות הם אותם חמישה מילימטרים אשר אתה מוסיף ל"יוד" כדי להופכה ל"וו" - את היה ל"הוה".
רק עתה יכול אני לתפוס מה ערכם של אותן אותיות חסרות חשיבות, לכאורה, אמר מעבירות אותך ממצב רוח מרומם לדכאון, לשממון.
יורי הצטיין בכך. הוא יכול היה להפוך את הרגשתך מן הקצה אל הקצה, תוך רגעים ספורים.
זכורני אותו יום ששאל אותי כבדרך אגב: "מה נשמע"? עניתי לו, גם כן בהיסח הדעת: "ככה!".
התחיל לשוחח עמי. התחלנו ממזג האויר - הגענו לענינים שבינו לבינה.
כשאמר לי להתראות - אחרי חצי שעה - נשארתי תוהה: איך זה שכך, סתם, נכנסנו לשיחה אף מבלי להרגיש ועכשיו, עכשיו הרי הכל הרבה יותר ורוד. נו, אז יאללה, נלך לעשות שעורים. אחרי הכל, לא נורא כל כך.
ביום הכפורים לפני שנה הכרנו את יורי לראשונה. עד אז היה רק שם. לא היה לי יחס מיוחד אליו.
בדרך כלל אין מתמזגים רצון ויכולת עשיה עם מרץ וכוננות רבה.
יורי בא אלינו אחרי הרבה, הרבה נסיונות נפל. הוא בא מרצון, כאילו נסה להוכיח שלא רק מופרעים שוכנים על גבעת המוסד שלנו, אלא שצריך לכוון ולהפנות את כל אותו מרץ נעורים לאפיקים חיוביים.
עתה, שנה וחודשיים לאחר בואו, כאשר כל המאמץ התחיל להניב פרי, לא זכה יורי לטעום ממנו.
אפשר להמשיך והניר לא יספיק להקיף את יורי מכל עבריו.
ובעצם, מה חשוב עכשיו, איך ומדוע? אין מלים לנחם וגם לא צריך. הזמן הוא אשר ילבין את אשר מצטייר בעינינו שחור. אם בכלל.
יורי, אתה שבת אל עפרך. מי יתן ורוחך תעלה מבין זרי הפרחים ותעזור לנו כפי שעזרת בעודך בחיים.
עקיבא.