אהבנו את יורי.
הוא רכש את לב כולנו, בבקוריו הראשונים, בשקט שלו, באצילותו, בחן נעוריו. עלם יפה תואר נכנס, לעתים בלי לדפוק על הדלת ונוצר המגע הבלתי האמצעי עם כל בני הבית.
חיכו לו, ציפו לו והוא הביא עמו משב רוח רענן.
- "יורי צלצל, יורי הודיע, יורי מבקש..."
זו היתה נוסחת ביתנו באותם הימים שיורי אהב את טלי.
ויורי ידע לאהוב בכל נימי הלב הרכים והמעודנים, בכל קוצר הרוח החינני ובכל ההתרגשות הפנימית בהם נחון עלם צעיר יפה תואר.
יורי ידע לאהוב במבטו המלבב, הנוקב, היורד לתוך תוכה של הנפש.
יורי ידע לאהוב בשתיקותיו הממושכות, כאילו רכז בתוך תוכו מלאי אהבה וחס על כל טיפה שלא תבוזבז.
יורי ידע להתחבב בשיחה נעימה כשהיה מביא ידיעות טובות מביתו הקיבוצי או כשהיה מגלגל שיחה על עדיפותם של חיי הקיבוץ על חיי העיר.
מסכת אהבה וקרבה רקם, מסכת שהיתה מתרחבת אט-אט. הוא פתח אשנב, דלת ושער. הוא כבש את ביתנו, אך לא בדהרה. לא בסערה, אלא לאט לאט, כאומר: "זו הדרך".
הוא הביא בזהירות, שלבים שלבים, להיכרות יותר רחבה. ואכן, לא הרגיש ביתנו כיצד הפך יורי להיות חלק מן הנוף שלנו, חלק מחיינו היום-יומיים.
ידענו את לבטיו.
ידענו את קשריו האיתנים אל ביתו הקיבוצי.
הוא ראה בביתו הקיבוצי חיי טוהר ויופי ולא רצה בחיי טלאים. על כן גברו לבטיו, כי הרי משאת נפשה של טלי קרמה על פסים אחרים.
כיצד מאחים את הקרעים?
סמכנו על תבונתו ובטחנו בשרשיו.
סמכנו על עושרו הנפשי ועל אהבתו את טלי - ועל אהבתה אליו - כי תמצא הדרך המשותפת.
אכן, האהבה בין יורי, איש קיבוץ קנאי לערכיו, וטלי - היתה מסכת שלמה, מעשה מרכבה, שרק נבוני הלב והדעת מוצאים בה את שביל הזהב מבלי לפגוע בשרשי הנפש של שני העולמות.
יורי בביתנו - פרושו זכרון ימים טובים. ימים של צפיה מבשרת טובות.
ימים נעימים של אמונה הדומה לזו של האיכר בגרעין שזרע, אמונה ששום פגע רק לא יפגע בו, כי סופה לא תעקור אותו מן האדמה. כי השבולת תעלה יפה.
אוי לנו, כי הגורל זמם אחרת.
רק בעלי כנף הממריאים במעופם נגדעים כך, בחטף, והרי כה צעיר היה יורי.
והרי רק התחיל לצאת מנעלי החלום אל מגפי המציאות.
הרי רק התחיל לשקוד על דרכו, על בנית ביתו.
לפתע נגדע האילן היפה.
נגדעה השובבות הצעירה החיננית. נכרתו חייו הצעירים של יורי.
אנו נושאים את זכרו אתנו.
לא פעם נדמה, הנה ידפוק יורי על דלת ביתנו ויבוא והבית יתמלא אור...
כן, חלום שאין בו ממש.
חלום שבו העצבות רבה.
חלום אשר מטלטל אותך טלטלות חזקות.
זהו חלום על גורלם של בנינו, שעל כתפיהם הביאו לנו מולדת, שבעקשנותם ובעמלם הביאו לנו מדינה, שבכוחם הנועז פתחו שערים רחבים להמשך חיינו היהודיים, ספוגי הצער והייסורים.
לדבר על יורי שאיננו, פרושו:
לזעוק.
לקונן.
לביתנו אין כוח לזעוק.
רק הלב נושא את קולו.
משפחת טוניק.